כאשר, בסוף סתיו 2003, הכריז שר אוצרנו על תום המיתון, הייתה זו קריאת הקרב שהוציאה את כל נמרי הנייר מהמסעדות החביבות עליהם ושלחה אותם לחדרי המערכת כדי לרקוח מאמרים חומצתיים, שיעדם לסלק את החיוך הזחוח שכל כך אהוב על אותו שר.
הם ציטטו מקורות עלומים בבנק ישראל, שהסבירו מדוע אין כל סיבה למסיבה וסטטיסטיקה היא קשקוש לגבוהי מצח ולא מכשיר עבודה אובייקטיבי כאשר מנתחים מצבים כלכליים חברתיים.
פרשן מלומד בטלוויזיה, שבכל חודש יודע להסביר בנימה קודרת את המספרים האחרונים שמגיעים מהלשכה לסטטיסטיקה, שאל בארסיות אובייקטיבית, האם המובטלים בדימונה והאמהות החד הוריות במצפה רמון כבר יכולים ללכת למכולת ולקוות שהחנווני ייתן להם אשראי על חשבון השגשוג הבא עלינו לטובה.
תאריך פטירה מדויק
החודש, באיחור המתאים לאנשים שחושבים עמוק על כסף (במיוחד על המשכורת שלהם) הצטרפו גם מומחי בנק ישראל לפרוגנוזה, המרגיזה כל כך את כל מי שחושיו כרויים לרחשי ליבם של ההמונים.
תם המיתון, הם הכריזו ואף נתנו לתעודת הפטירה תאריך מדויק בשלהי 2003. הפעם לא כל הנמרים הטריחו את עצמם לקום מהכסא ולרוץ למערכת כל עוד חומציות מיצי הקיבה יכולה להשפיע על הפרוזה שלהם.
וכדי להוסיף השפלה על ביזיון, גם האנליסטים של חברת דירוג האשראי Moodys הוציאו תעודת המלצה לממשלה השנואה כל כך על אבירי העט והדיו השחור.
ובכל זאת, קראנו מאמר מבריק של אחד הפרשנים מצמרת העיתונות היומית בישראל, שמסביר מדוע גם הדו"ח של בנק ישראל ראוי לקבלת פנים חשדנית. נרמז שם כי נגיד הבנק צריך, מסיבות המובנות לכותב המאמר להחניף לשר האוצר.
אותו כותב, שיודע ממקור ראשון כי רוח חדשה אכן נושבת בכלכלת ישראל, מעדיף להאשים את מומחי הבנק בעיוות האמת כדי לקדם אינטרסים אישיים, ובלבד שלא להודות כי אחרי כל ירידה מגיעה עליה - ולו גם משום שאין כבר לאן לרדת יותר.
אפקט "חשיבת העדר"
כל זה לא היה ראוי לתגובה אלמלא העובדה, שפסיכולוג ישראלי בגלות אמריקה קיבל את פרס נובל לכלכלה על גילויה מחדש, שתחזית כלכלית היא נבואה שנוטה להגשים את עצמה. תספרו לאנשים שמחר יהיה קשה יותר, וכבר היום הם יכנסו למגננה ויקפיאו את מחזור הכסף בכלכלה.
באווירה אופטימית חסרת בסיס רציונלי הם ייקחו סיכונים, ישקיעו ויזרימו אנרגיה חיובית לכלכלה. כאשר פרשן מכובד קורא תגר על המציאות, במקום לתאר אותה כפי שהיא לטוב ולרע, הוא יכול להלהיט משק שזקוק לצינון או להקפיא משק שמתחנן לטיפת חום.
נכון שהמומחים והמתוחכמים יכולים לצחוק בביטול על מה ש"כתוב בעיתון" ולהמשיך בעסקיהם, אבל הציבור הרחב מתרשם מאחידות הדעות שמודפסות בעיתונים, נאמרות ברדיו ומוצגות בטלוויזיה - ומאמין שהדברים יצאו מפי הגבורה.
הצעירים, שצריכים להחליט עכשיו במה להשקיע את המשאב היקר ביותר שיש להם, זמן, פגיעים במיוחד לאפקט "חשיבת העדר" של תקשורת המונים.
איחור של שנתיים
ההכרזה של בנק ישראל מגיעה כשנתיים אחרי הכרזה דומה של נגיד הבנק האמריקאי, אלן גרינשפן, שגם היא נתקלה בתגובה ספקנית של העיתונות הפופולרית. רק שבאמריקה אף אחד לא יעז לרמוז שגרינשפן האגדי מושפע משיקולים פוליטיים.
וכמו נבואה טובה שמגשימה את עצמה, כלכלת ארה"ב תפסה תאוצה בעקבות ההודעה של הבנק המרכזי, תאוצה שמקץ 18 חודש הגיעה לחופי תל אביב והתחילה להזיז דברים גם כאן. מי שעוקב אחרי הטור הזה יודע, שסצנריו דומה נחזה כבר באמצע 2002.
ואם אתם מאמינים בהמשך התחזית, כדאי לכם לשים לב שרק עכשיו, באיחור של שנתיים אחרי המועד הרשמי של סוף המיתון האמריקאי, מתחילים לראות שם ניצני התחלה של תעסוקה גוברת. במילים אחרות, אל תצפו לירידה דרמטית באבטלה הישראלית לפני קיץ 2005.
ועד אז הבורסה יכולה לעלות, העסקים לעשות כסף והממשלה להתחלף - אבל מקומות תעסוקה המוניים לא יצמחו מכך. צמיחה כלכלית חדשה אינה חזרה למצב קודם אלא יצירה של מצב חדש.
מפעלי Low-Tech שנסגרו לא יפתחו מחדש, משרות שהיגרו לסין או להודו לא "יעשו עליה" לארץ הקודש. בשנתיים הבאות יצטרכו היזמים להמציא חברות הייטק חדשות ובהן משרות לעובדים שיוצאים מהאוניברסיטאות - לא מלשכות התעסוקה.
צוואר הבקבוק הוא טכנולוגי
המחזורים האכזריים של הכלכלה אינם מתחשבים בתעמולה פופוליסטית. בהיגיון דרוויניסטי נטול רגשות הם ממחזרים אוכלוסיות ומעבירים את האנושות דרך צווארי בקבוק צרים, בהם אלה שמסתגלים מהר יותר עוברים לראש המדרג החברתי כלכלי.
במאה השנים האחרונות צוואר הבקבוק השכיח ביותר הוא טכנולוגי. אוכלוסיות המסוגלות מראש למבחנים טכנולוגיים - כתוצאה מהשקעה בחינוך מדעי והכשרה טכנית - זוכות בעדיפות שרידותית על פני אוכלוסיות מסורתיות שמקשות להסתגל.
צוואר הבקבוק הבא אינו רק ידע והכשרה בסיסית בטכנולוגיה, אלא בעיקר יכולת להיות מקורי ויצירתי יותר. המומחה הישראלי - המדען, מהנדס החומרה, התוכניתן או המנהל - יצטרך לעבור בצוואר הבקבוק לפני מיליוני הודים, סינים, רוסים, ברזילאים ועוד מתחרים רעבים להשקעות, מקומות עבודה, שכר גבוה וסיפוק אישי.
זו לא תהיה תחרות קלה אבל שוגה מי שחושב שיש לנו חלופה אחרת. המיתון אולי נגמר, אבל מאבק ההישרדות של ההייטק הישראלי רק מתחיל.