אם עלינו לזהות ביצירתו החדשה של סומרס מחוות כלשהן, הרי שמרביתן מוקדשות לכל אותם סרטי המשך מופרכים ליצירותיהם המהוללות של טוד בראונינג ("דרקולה"), ג'יימס ווייל ("פרנקנשטיין") וג'ורג' ווגנר ("The Wolf man"), בהם מפלצת א' פוגשת את מפלצת ב' ("פרנקנשטיין פוגש את איש הזאב" וכך הלאה).
במסגרתו של הפרנצ'ייז המיתולוגי, נוצרו אינספור סרטי אימה מגוחכים שאף סייעו להולדתו של פרנצ'ייז נוסף בשלהי שנות הארבעים, שמהווה את מקור ההשראה המרכזי לסרט המבוסס על סדרת הקומיקס "ואן הלסינג". הכוונה לסדרת "אבוט וקוסטלו והמפלצות", שבמהלך כל אחד מפרקיה פוגש צמד הקומיקאים בקבוצה חדשה של מפלצות ונאלץ להילחם בה בדרכיו המיוחדות: בדיחות קרש.
ממש כמו בפרק הפותח של הסדרה, "אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין", גם "ואן הלסינג" מסתמך על צמד המורכב מאישיות רצינית - צייד המפלצות, גבריאל ואן הלסינג (יו ג'קמן), האמון על האגרופים, הקשתות, החיצים, כדורי הברזל ושיני השום, ולצדו אישיות ליצנית ומשעשעת - קרל (דיוויד וונהאם), אשף המצאות א-לה Q של ג'יימס בונד, שגם מספק את כמות הבדיחות ומלאי הנוירוזה המתבקשים.
השניים עובדים בשירות הוותיקן, ככל הנראה המקבילה של המאה ה-19 לסוכנות הוד מלכותה, וצדים עבורו מפלצות. וראו זה פלא: ממש כמו ידידנו, אבוט וקוסטלו, גם גבריאל וקרל נאלצים להתמודד עם אותו שילוש מפלצתי לא קדוש: דרקולה/ איש זאב/ המפלצת של פרנקנשטיין, כבר בהרפתקאתם הפילמאית הראשונה.
הקרנבל של סומרס
למעשה, למעט המחווה לסרט המיתולוגי, אין דרך אחרת להסביר מדוע אולפני יוניברסל השקיעו מעל ל-150 מיליון דולר ביצירה הנוכחית, שמרגישה כמו סרט הטראש היקר ביותר בתולדות הוליווד.
אולם, בניגוד לחלק מסרטי הקיץ של שנה שעברה ("טומב ריידר 2" ו"LXG"), את "ואן הלסינג" לא ניתן לפטור בטענה כי מדובר בניסיונות בימוי רציניים שלא צלחו והפכו לפרודיה עצמית כושלת. שכן אם מביטים בעברו הקולנועי של במאי הסרט, סטיבן סומרס, עולה יוצר שמבקש להקדיש את מפעל חייו להשתוללות הומוריסטית וחסרת רסן בעולם המפלצות של אולפני יוניברסל. כך היה עם "שוכני המצולות"("Deep Rising"), שהשתעשע ברעיון של המפלצת מן הלגונה השחורה, וכך היתה גם סדרת סרטי "המומיה".
ב"ואן הלסינג" סומרס מבקש לערוך מבצע חיסול ("שלוש במחיר אחד") וללכת עד הסוף. זה מתחיל ברצף פתיחה אדיר, המצולם בשחור לבן, שלמספר דקות מחייה את ימיהם הגדולים של בראונינג ווייל, כולל רגע התקומה של "המפלצת", וקריאות השמחה המיתולוגיות של פרנקנשטיין: "זה חי! זה חי!", אך עד מהרה מאותת על הטון האמיתי של הסרט, שכן דרקולה מחליט להיפטר מפרנקנשטיין ולהשתמש במפלצתו לשם החייאת "ביציותיהן" של כלותיו.
וכשאתם עדים לעלילה שכזאת, אתם יודעים שנכנסתם לממד קולנועי שונה מזה של "LXG". זהו עולם קרנבליסטי, מוטרף, חסר אחיזה במציאות ואף לא בחוקי הבדיון הקולנועי, כזה שמתיר לעצמו לנגח, למתוח ולהשתולל עם גבולות הז'אנר.
לוגיקה של משחק מחשב
השתעשעותו חסרת הגבולות של סומרס מחייבת גם שימוש באפקטים דיגיטליים שמעניקים לסרט טאץ' של משחק מחשב. "ואן הלסינג" הוא למעשה מחזה וירטואלי מהנה במיוחד (למי שאוהב משחקי מחשב כמובן), הנבנה מרצף של מרדפים וקרבות מרהיבים ובלתי פוסקים, לפחות עד לרגע שבו הרשע ממוגר מן העולם, הסדר מושב על כנו והכתובית "THE END" מופיעה, כשלמעשה במקומה אמורה להופיע הכותרת "GAME OVER".
את התחושה הדיגיטלית מחזקות דמויותיהן החד-ממדיות של ואן הלסינג, בגילומו של יו ג'קמן, שהיה הרבה יותר מוצלח כוולברין ב"אקסמן" - אולי משום ששם היו לו יותר משלוש שורות של דיאלוג - ולצדו, הצלע הנשית העוזרת לו במלחמתו נגד דרקולה ואף גורמת לו לחשוב לרגע על מציאת שימוש אחר ליתד, אנה ואלריוס, הלא היא קייט בקינסייל ("פרל הארבור") באחד ממפגני המשחק הגרועים ביותר של השנה.
באורח פרדוקסאלי (ואולי בעצם בכלל לא) הדמויות האנושיות ביותר בסרט אלו הן המפלצות, זו שיצר פרנקנשטיין (והוא למעשה הדמות הטרגית האמיתית של הסרט) והארכי-נבל, דרקולה, בגילומו של ריצ'רד רוקסבורו שמפיח בדמות הקלאסית הזו רוח חיים, ומייצר את המקבילה הקולנועית לדמותו של ננסי ברנדס. הנה לדוגמא דיאלוג מופלא, אותו הוא מנהל עם יד ימינו של פרנקנשטיין, איגור, ה-כוכב של הסרט:
דרקולה: "למה אתה מענה אותו (את איש הזאב)?".
איגור: "זה מה שאני יודע לעשות".
ושני דברים לפני סיום:
1. כיצד ייתכן שהסרט יצא לאקרנים בארה"ב רק ביום שישי, טרם פורסם דו"ח הקופות, ובארץ כבר מקדמים אותו בטאג-ליין: "שובר הקופות שפותח את הקיץ"? האם הנבואה (שאמנם הגשימה את עצמה, עם 19 מיליון דולר בארה"ב ביום הראשון להקרנתו) היא אסטרטגיית השיווק החדשה?
2. טאג-ליין מדויק יותר יהיה: ואן הלסינג - משחק המחשב הטוב ביותר שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע.