לידור יוספי: מגיע לו יותר

"רוצה לעוף" הוא תקליט סתמי שלא ממש את הכשרון של יוספי

ברשימה הנחשבת אך הלא-ממוקדת של נסיכי הזמר המזרחי, אלה שכבר נצרבו בתודעה, הרשימו בכישוריהם ומחכים לקפיצת המדרגה, יש ללידור יוספי מקום כבוד. יתרה מזו, דמותו המיוסרת והאניגמטית, שמצוידת בסיפור חיים כואב, לבוש שחורים וזקנקן פרינסי, כבר זכתה לתואר נסיך האופל.

 

יוספי קצת 'נתקע' בשנים האחרונות. אובדן בנו, חילופי מנהלים, היסוסים בבחירת הדרך ובקבלת החלטות, השכיחו אותו. 'חזרתי', הבלדה הטעונה והמרגשת, שבישרה את אלבומו החדש, העלתה את רף הציפיות. אולם 'רוצה לעוף', תקליטו השישי, לא מגביה עוף, רק מנפנף רפות בכנפיו.

 

האלבום "רוצה לעוף" לא תורם דבר לייחוד של יוספי. תקליט סתמי כרבים שיצאו כאן לאחרונה. שירים שנתקשה להיזכר ברישומם. לא הדואטים הפושרים עם נתי לוי וישראל חיים, ולא רביעיית שירי החאפלה, החתונה, הדאחקה והקלישאות בפרוטה ('וואי וואי', 'דלוק עלייך אש', 'שלה לנצח' ו'בחור לעניין'). שיר הנושא הוא לא יותר מנחמד ורק 'אל תבכי ילדה', בסגנון יווני מעודן, מדגדג את איכויותיו של יוספי. שניהם, אגב, של רמי לב ושמואל אלבז.

 

גם בשירים העולצים ('רומנטיקן' למשל), יוספי עצור ומאופק. לא מספיק פתוח, לא צורב את הנשמה בשירת הנשמה שלו. בעיקר מפני שהשירים לא מספקים לו את מה שהוא צריך, אתגר של 'בשר' ורגש. כדי לעוף, לידור יוספי זקוק לניהול נבון, דעתני ורגיש, ליוצרים טובים יותר ולכתיבה אישית, בעיקר שלו. מגיע לו יותר.