משפטו של האמיר מהגושרים

במלון הגושרים בעמק החולה, פעם ארמונו של האמיר שמעון אלפאע'ור, מקופלים כמה דפים מרתקים מסיפור המעשה הציוני. טיול בין הון לשלטון

בראיון חג העצמאות האחרון אמר נשיאנו לכתב 'הארץ': "...אחרי הנשיאות אעסוק בארכיאולוגיה, זה מעניין אותי. אתה יודע איזו חדווה זו ללכת לחפור באדמה ופתאום אתה מוצא שם פריט מלפני 2,000 או 3,000 שנה, שקושר אותך עם העבר המפואר של העם היהודי?"

 

על אף שאינני רואה את כבוד הנשיא עוסק כדרך חיים בנבירה בערימות אפר ועפר בימי הקיץ הלוהטים שלנו, לבוש גופיה מוכתמת וחופר יחד עם עוד 25 פלסטינים שכירי יום וסטודנטיות עירומות למחצה, הדברים המרגשים שלו שיגרו אותי מיד אל עיסוק נבירה דומה בעבר, כדי להבין טוב יותר את מה שמתרחש היום.

 

וכך, משנודע לי שבקיבוץ הגושרים בעמק החולה עורכים חגיגות של טיולים הקשורות בעיקר בבית ההארחה הנודע שלו, פישפשתי אף אנוכי. כיוון שאינני נשיא, לא הגעתי ל-3,000 שנה לאחור, אלא רק ל-70 שנה בלבד, אל לב הציונות הרוכשת במיטבה.

 

כ-27 כפרים ערביים היו בעמק החולה עוד בשנות השלושים של המאה שחלפה. לעסקני היישוב היה ברור שניקוז הבצות בחלק הדרומי של העמק יביא לירידת מפלס המים גם בצפונו, וכך עלולים שטחי קרקע נרחבים ליהפך לאדמות חקלאיות טובות וערכן יעלה חלילה. ומדוע שההון החדש הזה יהנה חקלאים ובעלי קרקעות סורים שלא תרמו למפעל הניקוז אפילו קלוריה אחת?

 

הפרנסים גמרו אומר בלבם לקנות בזול את הקרקעות האלה כל עוד זה כדאי. מי שחשב כמותם ורצה גם הוא להרוויח היה חבר הפרלמנט הסורי, ראש שבט אלפאדל הבדואי, האמיר שמעון אלפאע'ור. הוא היה מוכן למכור לעסקני היהודים כ-13 אלף דונם, שחלקם נגזלו מהפלחים בחוזק יד.

 

כיוון שהיה רודף בצע, ובעבור אדמות עם עתיד היה מוכן לקבל הון עתק כאילו יש להן כבר עבר מוכח, וכיוון שפרצו מאורעות המרד הפלסטיני של 1939-1936, עלה המו"מ על שרטון ורק ב-1940 הודיע העסקן נחמני להנהלת הקק"ל שהאמיר מכר את אדמותיו וגם את אלה של אחותו שמאמה ואמו דוניה ודודניתו פסל.

 

כדרך שהציונות נאלצה להתמודד לא פעם עם בעיות אנושיות ולא רק חוזיות, נותרו בעינן בעיית היושבים על הקרקע והמעבדים אותה, בעיית השותפים של האמיר וכיוצא באלו בעיות זעירות, שגורל עשרות אלפי חקלאים ערבים היה תלוי בהן.

 

פה ושם ניתנו פיצויים לנפגעי העברת הבעלות, ובחלק אחר של המקרים דאגו אנשי הכנופיות של האמיר, הבדואים בני שבטו, לפתור את הבעיות בעזרת מגלבים, מכות, גירוש בכוח, עקירת עצים, שריפת יבולים, ביזת בתים וכיו"ב אמצעי שכנוע מתועבים. סופו של דבר שהיהודים הפכו לאדוני כל אדמות עמק החולה.

 

פה זה לא טרנסילבניה

 

בלב האדמות האלה ניצב ארמונה של משפחת אלפאע'ור, שנבנה בממון הרב שגזל מאריסיו. לא רחוק מן הארמון - שהוקף בבוסתנים נהדרים, ונחלים ומעיינות זרמו בחצרו בקולות פכפוך - השתרעה חורשת אלוני התבור הנהדרת, היא 'חורשת הארבעים', היום פארק עם שער וקופה-רושמת ופעם אתר קדוש לזכר ארבעים גיבורי חיל, בני לוויתו הקרובים של מוחמד ע"ה, שבדרכם למלחמה צודקת אחת נרדמו פה וקשרו את סוסיהם לחניתותיהם שננעצו בקרקע. עם שהשכימו להמשיך במסעם הקדוש מצאו שהחניתות הפכו לעצים יפהפיים ובין שורשיהם בוקעים מעיינות מים זכים.

 

אם מישהו חושב שהארמון נראה כמו טירותיה של טרנסילבניה, יבוא התיאור הקצר מעדותו של חבר הגושרים כדי להעמיד את העניין על מכונו: "היה זה לפני שנים רבות, ביקרתי חברים בקיבוץ דפנה הצעיר ולבדי עשיתי את דרכי משם ברגל בכיוון אלח'אלצה (היא קריית שמונה של היום)... חורשת האלונים הנהדרת כבר היתה מאחורי, לימיני יוצאים ילדים ערבים מהחושות שלהם והנה פונה הדרך פנייה חדה ימינה ויורדת אל גשר קטן. אך ישר לפני בניינים, קולות אנשים. סקרנותי דוחפת אותי קדימה והנני מציץ לתוך חצרו של האמיר פעור (השגיאה במקור...). ערבים מביטים אלי, אני מברך אותם לשלום, מסתכל עליהם, על הבניינים, על הבהמות - ומסתלק....

 

"רק כעבור שנים רבות, בשנת תשי"ב, עמדו שוב רגלי באותה חצר. התמונה השתנתה, עזובה שולטת בכל. בית אחד אמנם עומד על תילו (הוא היום בית ההארחה), אך קצהו המערבי נפגע מפיצוץ וגג הבטון תלוי כלפי מטה בשיפוע... ועוד בשטח אורווה קטנה, דיר לצאן ובעיקר קוצים ואבנים...".

 

זה המקום בערך להיאנח ולצטט בחשיבות, Sic transit gloria mundi. אבל לא. מישהו עם חזון, וגם עקשן, דאג/ה להפוך את החורבה לבית מרגוע למעמד העמלים, שעד מהרה הפך למלון גלילי, משופץ, יפה, כזה שהופך גם את קורות העתים שלו לטיול.

 

איפה זה

 

במפת הטיולים וסימון השבילים החרמון הגולן ואצבע הגליל (מס' 1), כ-4 ק"מ ממזרח לקרית שמונה, בקיבוץ הגושרים על כביש 99.