1. רוצח שקט
מילא שהטלוויזיה היא מפגע תרבותי; עם זה כבר השלמנו. אבל יש לטלוויזיה גם צד אפל, של רוצח שקט: היא גם מפגע תזונתי, ובמסתבר גם רפואי ואסתטי. ועם זה כבר קשה מאוד להתמודד, מפני שהנזקים מצטברים לאט (ומאחור).
איך זה הולך בדיוק? מגיע מר X לביתו בשש בערב, תשוש מעמל יומו. פוגש הוא את גברת X, הטרודה כבר בקרבות המאסף מול השוקו והשניצל. עד ששניהם מצליחים לאסוף את השברים ולארגן לעצמם איזו דקה של שקט, הנה הם צונחים אל התלת-מושבית מול ה-29 אינץ' החדשה, ועל השולחן שלמולם מונחים:
300 גרם גרעינים, בוטנים, אגוזים ופיסטוקים
שתי חבילות במבה חצי-גמורות
ארבע פחיות בירה (שחורה בשבילה, לבנה בשבילו)
אחד ביסלי
אחד תפוצ'יפס
שני-שלישים מיכל גלידת תות-וניל
קערה גדולה של פירות
קולה (לא דיאט, רגילה. למה מי מת)
7 רוגלעך מעוכים משלשום
ובסוף הערב, אחרי פסוקו? השולחן ריק. כל תכולתו עברה לקיבותיהם של מר וגברת X. בתוך 24 שעות היא תתחלק לשניים: חלק אחד ילך אל הים, חלק אחר יתיישב על הירכיים והתחת של גברת X, ועל המותניים והכרס של בעלה.
הטלוויזיה אשמה, ברור. אלמלא הטלוויזיה, הם הרי היו יוצאים שלובי-זרוע לטיול, ואחר-כך מתעלסים, ולפני השינה היו קוראים את הספר החדש של ברנאר אנרי-לוי. מקסימום, היו מנשנשים רצועות פלפל.
(גדי שוורץ)
2. די לשיבוט!
טלוויזיה זה דבר מעצבן, מנוון, תחליף עלוב לתרבות אמיתית, שק החבטות של כל מבקר מתחיל. נכון, אם רק היינו מעיזים היינו מוציאים את המכשיר המרובע הזה מאמצע הסלון, מעיפים אותו מהבית, מתעלמים מנוכחותו המבאסת וחוזרים לקרוא ספרים. אם רק היינו, אבל אנחנו לא.
כמו בכל תחום אחר, חזקים מאוד בקיטורים אנחנו, בהפרחת הצהרות. כמו בכל תחום אחר ניילל ונמשיך לזפזפ.
אני לכשעצמי הסכנתי עם נוכחותה של הטלוויזיה בחיי. ברור לי שכשיש המון ערוצים יש גם המון זבל, ברור לי שככל שגדלה התחרות כך יורד גם הרף. עצוב לי שפרסומות (זוכרים שפעם הלכנו לסרטים כדי לראות אותן?) הופכות לפיפ-שואו, חורה לי שיש המון שכפול ומעט מאוד יצירתיות.
קברניטי השידורים אצלנו, כמו העם, עסוקים בטרנדים. תוכנית אירוח ראשונה מצליחה? בבת אחת יתמלא המסך בתוכניות אירוח.
שעשועון ידע שובר שיאי רייטינג? מייד יצטייד כל ערוץ בלפחות-שעשועון אחד משלו.
הטרנד הנוכחי הוא אחד- על-אחד. קשה להדליק היום את הטלוויזיה מבלי למצוא שם מראיין רגיש (עלק) שואל שאלות מעמיקות (עלק) מרואיין שיש לו (עלק) מה להגיד.
כל כך הרבה כסף משלמים לכם, מקבלי ההחלטות הטלוויזיוניים, אנחנו דרך האגרה, או המפרסמים, או מדינת ישראל. מיליוני שקלים זורמים לכם בין הידיים. הכסף הזה נמצא שם לא בשביל שתעתיקו, אלא דווקא בשביל שתחשבו בעצמכם.
הראש היהודי ממציא לנו פטנטים? לא בטלוויזיה הישראלית. די לשיבוט!
(טלי חרותי סובר)
3. אין פרסומות בערוץ הראשון?
לערוץ הראשון אנחנו משלמים אגרה על פי חוק, כי מדובר בערוץ ציבורי שממומן בחלקו מכספי הציבור. אבל לערוץ, שכולם כל כך אוהבים לשנוא, יש לכאורה יתרון אחד על פני מתחריו בטבלת הרייטינג: אין בו פרסומות. הבעיה היא שזה רק לכאורה, כי הערוץ הראשון מלא בתשדירים שהם בעצם פרסומות לכל דבר. למפעל הפיס, לחברת חשמל, לטוטו ולעוד גופים - וזה עוד לפני נותני החסויות המסחריים במשדרי הספורט השונים.
פרסום, מסתבר, זה לא מלה גסה במסדרונות רוממה, שמנהליה הודו כי ההכנסות מפרסום וחסויות במשדרי הפיינל פור הסתכמו בכ-150 אלף שקל, כאשר הצפי הוא שבאליפות אירופה בכדורגל בחודש הבא, שתוקרן בערוץ הראשון, הן יהיו גבוהות בהרבה.
וכאן נשאלת השאלה: אם אנחנו משלמים אגרה על פי חוק, כיצד זה קורה שבערוץ הראשון משדרים פרסומות?
4. סרטים בערוצי הסרטים
מאניה, בלשים על ארבע, משיכה זדונית, פריק מדבר על סקס, אם קירות יכלו לדבר, עין תחת עין, מאושרים יחד, לחישות מלחמה. אלו הסרטים שיוקרנו הערב בשעות השיא, בין 21:30 ל-22:00, בערוצי הסרטים של הכבלים והלוויין, וזה לא נשמע ממש מבטיח.
ערוצי הסרטים הם לכאורה החבילה הנחשקת והיקרה ביותר של yes ו-hot. הפרומואים שלהם מושקעים, ונראים מבטיחים, והפיתוי לרכוש חבילה שכזו גדול. בפועל, פעם בחודש במקרה הטוב, יש סרט ששווה להישאר בשבילו בבית. בדרך כלל מדובר בסרטים לא מהליגה הראשונה, שחוזרים על עצמם בלופ אין סופי.
מתי בפעם האחרונה ישבתם לראות סרט בטלוויזיה ולא זזתם מהכיסא? מתי בפעם האחרונה רשמתם לכם ביומן שיש סרט שצריך לראות? סביר להניח שדי מזמן, ואם זה קורה לכם הרבה, אתם יחידי סגולה. כי ביננו, בערוצי הסרטים של הטלוויזיה הדיגיטלית, יש סרטים מהעידן האנלוגי.
(שלומי דונר)
מה מעצבן אותכם בטלוויזיה? לחצו על תגובה לכתבה וספרו לנו.