מי אוהב את אנייטה פלטסקוג?

האלבום הראשון של סולנית אבבא אחרי 17 שנה הוא ממתק נוסטלגי וסימפטי. לא נפלא, אבל בהחלט חביב

הייתי משוכנע שאני הולך לשנוא את זה. אני מודה. ראשית, כי האלבומים של "אבבא" הם לא מהסוג שאני נוטה לשים במערכת לעתים קרובות. שנית, זה בהחלט נראה כמו קאמבק אחד יותר מדי. שלישית, ממתקי פופ אני מוכן לקבל מקיילי מינוג, כי היא לפחות עדיין חברה ועדיין משחקת. אבל אנייטה (וכך הוגים את שמה, ולא אגנתה)? אחרי 17 שנה בגלות האי הפרטי? מה קרה לה פתאום?

 

הסיבה להוצאת האלבום "ספר הצביעה שלי" אינה כלכלית. גם הבנים של הנכדים של גברת פלטסקוג לא יסבלו ממחסור במזומנים. חברי "אבבא" כבר דחו הצעה להתאחד תמורת מאה מיליון פאונד בערב המילניום. אז מה, לעזאזל, גרם לאנייטה לחזור לאולפן ההקלטות? אולי זו התחושה (שלא ניתן להסביר אותה, רק להרגיש אותה) של הסוף המתקרב. היא בת 57, בהחלט לא זקנה מדי, משופעת במאמני כושר אישיים וזוהרת למדי, אבל ייתכן וזה הרגע הזה שבו המבט נשלח לאחור והצורך לומר דבר מה, לפני שיהיה מאוחר, הצורך הזה משתלט ולא מרפה.

  

בחזרה לילדות

 

זהו מסע בזמן, אל העבר, ולכן גם שיר הנושא "ספר הצביעה שלי", שפותח את האלבום, מתחיל בסלילי הקלטה המנוגנים לאחור. גם שם האלבום עצמו לקוח מעולם הילדות, חוברות הצביעה ההן, של החופש הגדול, של ילדותינו האבודה. זו הנאיביות היפה בהתגלמותה. פלטסקוג מבקשת לקוד קידה לעולם העבר, שהיה ואיננו, לימי הרדיו של ילדותה, כש"דה אנד אוף דה וורלד" היה להיט ענק ולמצעדי פזמונים היתה משמעות כמעט מיתית. 

 

זו הצדעה לשירים שהותירו חותמם על נפשה וגרמו לה לרצות לשיר, להופיע, לכבוש את העולם. כך – ורק כך – צריך לקרוא את האלבום שלה - כיוון שבפרמטרים אובייקטיבים הוא נופל מכל אלבום דומה בסביבה (דיידו, למשל, היא זמרת גדולה ושולטת הרבה יותר ממנה בכל הקשור להפקות מיינסטרים מושלמות).

 

הביצועים של פלטסקוג ל-13 השירים שעליהם גדלה אינם מציעים יותר ממה שהם. ביצועים מתקתקים, רומנטים, רכים ונוסטלגים לשירים משנות השישים ולכמה להיטים ישנים יותר. "חתום בנשיקה", "סוף העולם", "הטס אותי לירח" וגם "לו חשבתי שתשנה את דעתך" – עם עיבוד נאה שעוטף את הקול הקטן שלה בעושר כינורות וכלי נשיפה.

 

"בכל פעם שאת פוסעת לתוך החדר" (השיר השני באלבום) הוא הכי כייפי. הוא יותר מהיר, קייצי ורקיד – ועוד 4-5 שירים כמותו באלבום היו מתקבלים באהבה על ידי כותב שורות אלה. גם ככה חובה לציין שבאופן מפתיע (וראוי להערכה) ההפקה שומרת על צניעות וניכר שהייתה זהירות מופלגת שלא לגלוש לקיטש מזעזע, או לתהומות של שמאלץ דביק ומבעבע בסגנון עדות מריה קארי/ברברה סטרייסנד. פלטסקוג יוצאת בשלום ובכבוד מטבילת האש המחודשת שלה, בניגוד לאלבומי הסולו הנוראים שלה משנות השמונים.

 

מה עכשיו?

  

סימפטי. זו ההגדרה הכי מדוייקת שאפשר למצוא לדיסק הזה. אין כאן אף ביצוע שמשתווה למקור, אבל הבעיה היא לא של הזמרת, אלה של אלה שמצפים ממנה להיות מה שהיא לא. מכיוון שמעולם היא לא היתה יוצרת בעלת שיעור קומה, ולא זמרת ברמה של שייניד אוקונור, למשל, וגם לא אשה מעניינת כמו אנני לנוקס, כל שנותר הוא לקבל אותה כפי שהיתה תמיד: אשה חביבה, שהיתה פעם חלק מחבורת פופ שבדית, מצליחה והפכה לאייקון ומושא הערצה בעיקר בקרב הקהילה ההומוסקסואלית, שאמני הדראג שלה מרבים לחקותה.

 

ההצלחה של האלבום בחו"ל וגם בארץ מראה שיש לא מעט אנשים שעדיין מוכנים להצביע בעד אנייטה. אני מעז לשער שזה לא בזכות השירים ההורסים, אלא מפני שהיא סמל, מפני שהיא מזכירה להם את מי שהם עצמם היו פעם, לפני 30 שנה, כשאבבא לקחה בעליצות את האירוויזיון, ואחר-כך את העולם כולו, עולם שהיה שונה כל כך.

 

"מה עכשיו, אהובי", השיר שחותם את אסופת הנוסטלגיה הזו, במקור שיר יפהפה של ז'ילבר בקו, הוא יותר משיר. הוא שאלה תלויה באוויר. מה עכשיו, אנייטה? האם זו היתה גיחה חד פעמית, ועכשיו שוב Goodbye My Love מעין ניפנוף למעריצים והיעלמות אלגנטית אי שם, או שבאת כדי להישאר?