סטלוס ואורן חן: לא נמאס?

אלבום האוסף החמישי של הצמד שש ביוונית ועברית לא מחדש דבא

קשה להתווכח עם הצלחה והנוסחה של סטלוס ואורן חן מנצחת. אלבום חמישי בתוך שלוש שנים הופך את הניתוח האמנותי של אלבום אוסף יווני עברי נוסף ללא רלוונטי. הקו הישר האחד שנמתח בין שתי נקודות ייצור וביקוש עובר גבוה מעל הביקורת.

 

הרמז העבה כפיל, שיווני זה יפה, כבר הופנם. יווני הולך מצוין בישראל. ודואט יווני עברי אפילו יותר. ממש שירה בציבור. נשארו, וגם זה במודעות לייאוש, רק תהיות מתסכלות למשמע ההפקה המוזיקלית האוטומטית, חסרת השיאים והריגוש.

 

כמה אפשר להמשיך באותה שיטה, דרך ותבנית? מה ההבדלים בין חמשת האוספים? הכל לעוס, מוכר, צפוי, אותו דבר. אותם לחנים ואותם טקסטים, גם אם הם חדשים וגם אם מישהו התאמץ לשנות אותם.

 

ושוב "פפסה לימון" 'ו"פוסומוליפי ("ילדה רעה" ו"רוצה להשתנות"), עוד פעם "בבאים" ("מחפש את הדרך") ועד מתי "נטיס תס" ומטימוי" ("בטיילת" ו"עיניים שלי"). לא נמאס? ומה הלאה? פרנסה היא דבר חשוב. אבל מה עם אמנות? האם סטלוס וחן מוכשרים להקליט משהו אחר, מקורי יותר? האין להם צידוק כלכלי, קיום עצמאי ועתיד אמנותי שלא בפורמט הזה? ומה זה אומר על קהל היעד האדיש, חסר הדרישות והאתגרים, שמקבל את העלאת הגירה בצהלה?

 

רק שניים מ-14 השירים ראוי לקחת הביתה: "נשמה שלי" הנועל (ש"תירגם" יוסי בן דוד), ו"הילדה שביקשתי" הפותח של סוטיס וולניס בטקסט שכולו עברית (יוסי גיספן), מה שיכול אולי לסמן כיוון.