בדו"ח ועדת דוברת מפורטים כשלים כמו חוסר בתכנון לטווח רחוק, חלוקה לא צודקת של משאבים, חקיקה אנכרוניסטית ושאינה נאכפת, מוסר עבודה ירוד ועוד. הפתרון שמציעה הוועדה נראה כאילו הוא לקוח מתוכנית הבראה למפעל ייצור בקשיים: פיטורים המוניים, הגברת התחרות בין העובדים, תגמול על-פי הישגים, חוזים אישיים למורים "כוכבים", וכדומה.
אבל מערכת חינוך חולה היא לא מפעל בקשיים. מערכת חינוך חולה לא יכולה להבריא באמצעות מאזנים מספריים. מערכת חינוך דורשת טיפול המתייחס לתהליך ההבראה כולו ולא רק לשורה התחתונה.
ועדת דוברת מציעה להעביר סמכויות ניהול נוספות למנהלי בתי הספר, שכבר היום מתקשים להתמודד עם שלל הנושאים עליהם הם אחראים – בנוסף לתפקידם כאנשי חינוך. כבר היום, חלק רב ממשאבי בתי הספר מופנים לעניינים כמו שיווק, יחסי ציבור או מציאת מקורות מימון, במקום שיופנו לחינוך עצמו. כבר היום הניהול העצמי של בתי הספר מעמיק את הפערים בין אוכלוסיות חזקות לאוכלוסיות חלשות. יישום המלצות הוועדה לא רק שלא יצמצם את המגמות הללו, אלא אף ירחיב אותן.
סוגיה נוספת בה עוסק הדו"ח היא מעמד המורים בישראל. צריך לברך על הכוונה להעלות את שכר המורים ואת דרישות הקבלה למבקשים לעסוק במקצוע החשוב הזה – אבל לא די בזה אם מעוניינים להעלות את קרנו של מקצוע ההוראה ולהפוך אותו ליוקרתי. מערכת שמקדשת הישגים מדידים ומתגמלת את מוריה לפיהם, לא יכולה לצפות ליחסי כבוד בין מורים לתלמידים. כשמשכורתו של המורה תלויה בהצלחות התלמיד לא קיים בסיס למערכת יחסים בריאה בין השניים. כשהמערכת מתייחסת אל המורה כאל פועל המונע על-ידי תמריצים כספיים, אין סיבה שההורים והתלמידים יתייחסו אליו כאל איש מקצוע משכיל ומוערך.
חינוך לא מתחיל בבית הספר ואינו מסתיים עם הצלצול אחר הצהריים. חינוך מושפע גם מהאופן שבו החברה כולה מתנהלת. כשכל החברה סובלת מחוסר בתכנון לטווח רחוק, חלוקה לא צודקת של משאבים, חקיקה אנכרוניסטית, מוסר עבודה ירוד ועוד ועוד, אין פלא שהתופעות הללו רווחות גם במערכת החינוך.
חברי ועדת דוברת פעלו ללא ספק מתוך כוונה כנה ומתוך אחריות לעתיד המדינה, אבל ספק אם הליכה על-פי עקרונות ההפרטה והשוק החופשי, שמתאימים להבראת גופים עסקיים, היא הדרך להבריא גם את מערכת החינוך החולה שלנו.