הפנים שלהם, הפרצוף שלה

האלבום החדש של אלאניס מוריסט ממשיך את הקו המוכר שלה, שמשלב בין כשרון, מניירות ושחייה בזרם המרכזי של הרוק, מבלי לתת לאישיות שלה להתפרץ באמת

ב-1 ביוני תהיה אלאניס מוריסט בת 30. בת המהגרים מהונגריה, שנולדה בקנדה והפכה לכוכבת אמריקאית ענקית, חותמת עכשיו שמונה שנים מוצלחות ביותר כיוצרת-זמרת נשית בולטת ומצליחה. זמן טוב לעשות סיכום ביניים, במיוחד כשאת כוכבת-על.

 

אז איך מתייחסים בעולם למוריסט? מצד אחד, יש לה גדודי מעריצים, היא מכרה מיליונים מ"גלולה קטנה מחודדת" (האלבום שנחשב לאלבום הבכורה שלה, למרות שבפועל היא הוציאה תקליטים עוד קודם) ומילאה אולמות ואמפיתיאטרונים בעולם. מצד שני, יש הרואים בה נודניקית עתירת-מניירות, קופצנית מדי, מסחרית מדי, תאבת-פירסום מדי.

 

כל הדברים גם יחד נכונים ובאים לידי ביטוי בכל אקט שמוריסט עשתה עד היום. מוכרחים להודות שללא התעוזה שלה, הנחישות המוחלטת להצליח והרצון לשלוט בכל פרט וסייג בקריירה שלה – קשה להאמין שהיתה מגיעה להצלחה כה גדולה. היא לא רק כותבת את השירים שלה (בעזרתו המשמעותית של המפיק גלן באלארד), היא גם מתעקשת לנגן בהם – ובכלים שונים – ובקליפים שלה היא תבעה לככב, גם אם בחוץ היתה טמפרטורת קוטב של מינוס 40 מעלות צלזיוס, ובין אם הבמאי המליץ לה לפשוט את כל בגדיה.

 

האלבום Jagged Little Pill יצא קצת אחרי יום הולדתה ה-21 ונמכר ביותר מ-30 מיליון עותקים בכל העולם, כשהוא שובר את שיאי המכירה לאלבום הנשי הנמכר ביותר (וויטני יוסטון אחזה בשיא הקודם) והוא נמצא גבוה ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה. קשה להאמין שמוריסט תצליח להתקרב לשיא הזה שוב.

 

מה עבר עליה מאז? היא יצאה לשנת-פרישה מרצון, אחרי התמוטטות פיזית בעקבות סיבוב הופעות ארוך, היא שיחקה בסרטים (לאחרונה נצפתה, זוהרת ויפה מתמיד, בפסטיבל קאן) ובעיקר הקסימה בתפקיד אלוהים בסרט "דוגמה" של קווין סמית לצד מאט דיימון ובן אפלק כמלאכים שגורשו מגן עדן.

 

היא גם היתה אחת האמניות האחרונות מחו"ל שהופיעו בישראל (יולי 2000 – רגע לפני המבול) ובפברואר 2002 הוציאה אלבום מוזר Under Rug Swept, ללא גלן באלארד אבל בעזרתם האדיבה של חברי "רד הוט צ'ילי פפרז" ו"סטון טמפל פיילוטס". היא גם חוללה סערה קטנה, אחרי שבראיון למגזין הבריטי "קיו" סיפרה שבתחילת דרכה האמנותית היו לה קשרים לא מעטים עם גברים מבוגרים וחרמנים, שתמכו בה כלכלית.

 

אי אפשר לפספס

  

אבל עכשיו יש לה אלבום חדש. So-Called Chaos, יעני כאוס, שבו מוריסט מותחת את הפרסונה האמנותית שלה בין שני מקורות ההשראה העיקריים שלה (לדבריה): כריסי היינד, מהפריטנדרס – ושינייד או'קונור – אבל כמו שזמרות מיינסטרים אמריקאיות מפרשות את העסק. היא כתבה והלחינה את כולו לבדה, היא מנגנת בו בפסנתר וקלידים בלבד והיא חתומה גם כמפיקה שלו.

 

זה אלבום מהוקצע מאוד, עם דגש עיקרי ומהותי על שירה ברורה ומובלטת, עם אותו שברון-לב תמידי. הקשיבו למוריסט כשהיא שרה את This Grudge – ומיד תיזכרו ב-You Oughta Know המצליח. השירים שלה מתכתבים זה עם זה והסיגנון שלה מאוד מאוד מאופיין. בניגוד ל – סתם דוגמא – פטי סמית, שהאזנה אקראית לאלבומה האחרון גורם לגבות להתכווץ במאמץ הגילוי (מי זו? נו...אני מכיר... אבל מי זו?) את אלאניס מוריסט, לטוב ולרע, אי אפשר לפספס. הקול שלה כל כך מזוהה וייחודי, שגם הפקה אחרת לא תצליח לטשטש את היופי והמניירה שמשמשים בו בערבוביה.

 

מוריסט היא מז'אנר הנשים-שגברים-ביאסו-אותן, והיא מרבה לכסות על הכאב באירוניה דקה, בצעקת שיחרור, לכאורה. זו המלה. "לכאורה". ממש כשם האלבום. "לכאורה תוהו ובוהו", אלא שאין שום כאוס באלבום הזה, שהוא מסודר ומעוצב באופן הכי סטנדרטי ו"חוקי" שאפשר. הנה דוגמא יאפית מושלמת לכך שהעולם כמנהגו נוהג, ואין חדש תחת השמש. גברים רוצים ככה, נשים רוצות אחרת, התעשייה זקוקה לכוכבי על שיספקו את הסחורה, כוכבי העל מתקשים לצאת מהנישה שיצרו להם (והם תרמו לבנייתה במרץ) והאלבומים מסופקים לקהל, אחת לכמה שנים – עם הפרצוף היפה שעל העטיפה, 10 שירים שכל אחד מהם הוא להיט בפוטנציה, קליפ מצורף ושיטת שיווק דורסנית ויעילה.

 

קצת חבל לי שאלאניס מוריסט נמצאת במועדון הזה של חברת התקליטים "מאווריק", איפשהו בין מדונה לאבריל לאווין. מהמקום הזה קשה להשאיר חותם אמיתי של איכות על ההסטוריה – ואני אישית דווקא מעריך אותה. כשהיא פשוטה וטבעית עם גיטרה, חליל ומקרופון - היא יפה ונוגעת (אלבום האנפלאגד שלה הוא, בעיני, ההוכחה לכך).

 

מכאן שאותם שירים בדיוק שמאכלסים את האלבום החדש, לו היו נוצרים בהפקה אחרת (תנו לה לעבוד עם סטיב אלביני או נייג'ל גודריץ', ותראו) היו יכולים למצב את מוריסט קרוב יותר לג'וני מיטשל, נניח – מאשר למחזר את אותו טריק אחד, שעבד מצויין קודם וסביר להניח שימשיך להניב פירות.

 

ובמחשבה שניה: מוריסט, אחרי שמכרה כבר למעלה מ-60 מיליון עותקים מכל אלבומיה ואחרי שקטפה עשרות פרסי-תעשיה בקנדה, ארה"ב ואירופה אולי לא רוצה להיות מישהי אחרת. "אני לובשת את הפנים שלהם על הפרצוף הזה שלי". היא בעצמה כתבה את המשפט הזה בשיר השביעי באלבום Not All Me – ואני דווקא פעם אחת רוצה לראות את כל כולה של אלאניס מוריסט, כמו שהיא. זה יקרה, אולי, באלבום הבא. ואולי לעולם לא.