כמה טוב שבאת הביתה

מייבב, מתאכזב, מאכזב, מעורר את הלב. מוריסי חזר לבריטניה מארה"ב ושב מהגלות היצירתית שכפה על עצמו עם אלבום חדש שסוחט כל סופרלטיב אפשרי

שאלות: אלבום השנה? האלבום הכי טוב של מוריסי? שובו של המלך? יושב וחושב. מקשיב שוב, כותב, מוחק ושוב חושב. מה יש לי להגיד על מוריסי שטרם אמרתי, שטרם נאמר מאה, אלף פעמים? האם הציפיה הארוכה לאלבום הזה היא שיוצרת את הבאז הגדול סביבו, האם זהו הגעגוע לאייטיז שנראה שהולך לכבוש כל חלקה טובה הקיץ, או שמדובר פשוט באלבום מעולה – גם ללא הדרת הסמית'ס ומשקלו של המיתוס?

 

תהיה: First Of The Gang To die או אולי I have Forgiven Jesus - מהו השיר, ה-שיר, של האלבום החדש? מוריסי שר על הסליחה לישו ואני מאזין בפליאה. גם בפעם הרביעית, והחמישית, זו אותה פליאה – שאינה קשורה דווקא לאיכותו הסגולית של השיר (הענק, יש לציין) או של האלבום (המספק ברובו, חובה לומר). עכשיו אני מעביר ל-Im Not Sorry - וזהו שוב אותו מוריסי. מייבב, מתאכזב, מאכזב, מעורר את הלב, מפיל אותך ארצה ומשאיר צריבה של כאב.

 

סימני דרך: 20 שנה אחרי האלבום הראשון של הסמית'ס. בדיוק עשר שנים אחרי "ווקסהול ואני" (1994). 16 שנים אחרי "תחי השנאה" (1988) מוריסי שוב חתום על אלבום מעולה. לא מחופף, לא חדגוני, לא ארוך מדי – 45 דקות, אורך של תקליט ויניל. עם שפע של נשמה, הגשה מושלמת של תריסר קטעי רוק, שעל כל אחד מהם רשום "להיט" בפוטנציה.  גם אחרי שנים של שתיקה הוא נותר האור שלעולם אינו כבה, גם כשהוא עייף. מוריסי, משורר הגלדיולות, אביר הרחמים העצמיים, הציניקן מחד ושובר הלבבות מאידך גיסא – שוב בעיר.

 

בעשר השנים האחרונות משהו לא טוב קרה למוריסי בין 1994 ל-2004, מיד אחרי  "ווקסהול ואני" המצוין הוא הסתבך במשפט מכוער (שבו הפסיד) נגד חברי הסמית'ס (ענייני כספים, תמלוגים וכו') ואחריו עבר לגור בארה"ב. דווקא הוא! הסמל האנגלי הכי בולט של שנות השמונים! – בארה"ב מוריסי הוציא שני אלבומים בינוניים והחרים את העיתון המוזיקלי אן.אם.אי, כמו לא היה מוריסי הגדול, אלא סתם טווס ילדותי ונפוח אגו בתחילת דרכו.

 

תמיד ההיפך

 

מוריסי אף פעם לא עושה את מה שמצפים ממנו, אלא תמיד ההיפך מהתקוות שתולים בו. הוא לא הקליט אלבום "אנפלאגד". הוא לא איחד את הסמית'ס – למרות שזו היתה עשויה להיות ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של חייו והאמ-אמא של כל הקאמבקים, והוא התמהמה מאוד בעשיית הדיסק החדש. הוא אפילו סירב לצאת רשמית מהארון. שירי האהבה החד-מיניים שלו בסמית'ס הפכו אמנם לתנ"ך שבשמו נשבעו רבבות הומואים בעולם, אבל שנאתו להגדרות באשר הן ולקטלוגו השאירו את הדברים במילות השירים בלבד.

 

בסיטואציה אחרת מוריסי היה עלול לגמור כמו אלביס פרסלי. זמר גדול לשעבר, שמן, פאתטי, לא רלוונטי. מעט הראיונות שהעניק הציגו פן מדאיג של חייו. הוא רואה הרבה טלוויזיה, "כמו כל אנגלי", והרגע היפה ביותר שלו במשך היום הוא "כשאני נכנס למיטה לבד והולך לישון". למרבה המזל זה לא קרה. בסופו של דבר הוא חזר לבריטניה, אל התה האהוב והספרים הישנים, וזה עשה לו טוב. העיתונים והמצעדים באנגליה קיבלו אותו באהבה ונפלו שדודים מול האלבום הזה, ובצדק.

 

You Are The Quarry הוא אלבום שלם, כמו ש"בשר הוא רצח" היה תקליט מושלם. הכותרות והסלוגנים של מוריסי צולפים כתמיד. השירה שלו היתה ונשארה ייחודית, ממיסה. מוריסי לא התרכך. המוזיקה שלו רגועה יחסית ויפהפיה (תמיד הוא היה קרוב יותר לביטלס מאשר לבלאק סאבאת') אבל המסרים די עצובים ואפילו פסימיים. אלן ווייט חתום על שמונה מהלחנים, בוז בורר על ארבעת האחרים. שניהם כבר סיפקו לו בעבר לחנים אדירים וליינים מושלמים של גיטרה (מוריסי תמיד ידע לבחור גיטריסטים-מלחינים עם ניצוץ של גאונות). מוריסי עדיין יודע לברור לעצמו היטב עם מי לעבוד ועם מי לא ואף אחד לא יכול עליו בבחירת סינגלים גדולים. ונסכם: אלבום חובה. למי שאהב את מוריסי בעבר ולכל מי שצריך אהבה חדשה.

 

פרידה 

 

זהו טור הביקורת האחרון שלי במדור התרבות של ynet וסמלי בעיני הדבר שזהו טור על מוריסי, האמן שאני חב לו הרבה מתפיסות עולמי וגם אלפי שעות של האזנה נרגשת. האיש שהתגלה לי בלילה קר אחד בצבא, ב"מופע הרדיו והטרנזיסטור" של יואב קוטנר, והאמן היחיד שגרם לי לקנות כרטיס טיסה מתל אביב ללונדון, כדי לראותו מופיע לילה אחר לילה, ב"בריקסטון אקדמי" וב"דרורי ליין".

 

האלבום החדש שלו מוכיח שהוא אולי מתבגר (ב-22 במאי הוא חגג יום הולדת 45) אבל לא מאבד מיכולתו כאמן טקסטים והגשתם. מוריסי הוא האור שלעולם אינו כבה, וגם כאשר הוא דן בענייני דת, מוסר, מולדת ופוליטיקה, הוא נותר משורר של כמיהה, של החמצות גדולות אבל גם של חלומות לא מוגשמים. ואדם ללא חלום אינו אדם.