זה קרה באבו גוש. משהו מיוחד היה באוויר. המנצח מיכאל שני מוריד את השרביט, ולפתע צלילים מעולם אחר בוקעים מהתזמורת ומהמקהלה, מצמררים את העור ומלטפים את קירות הכנסייה. אני נצמד לכיסא. הקהל בהלם: מלחין נפלא נולד.
קבלו אותו: עידו שירום, 31. הכישרון נוזל לו מכל צליל. מבצעים שתי יצירות קצרות: 'שיר קינה' לכלי מיתר - וזה מצמרר. אז באה היצירה 'לוקס אטרנם' (אור נצחי), למקהלה ולתזמורת, ומחממת כמו צעיף שעוטף את הצוואר. באיזה רשות 'משתחרר' לו קסם כזה ועוד אצל מלחין ישראלי צעיר?
שירום מגיש מינימליזם מוסיקלי מיוחד, זרימה אינסופית של תבניות מוסיקליות משגעות. שירום הוא צירוף בין העומק הרוחני של ארוו פארת לבין היופי הפנימי שבא מהחושים אצל קאנצ'לי. העוצמה שלו באה מבפנים. מהדממה. מהתבניות החוזרות שכמו מכניסות אותנו לטראנס. הללויה.
ישבתי כל הזמן עם זכוכית מגדלת והתבוננתי לתוך היצירה פנימה. ביקשתי למצוא ולו שגיאה אחת לרפואה - אך לא. ביקשתי לראות צעיר שמחליק בהמשך ומאבד את יכולת הזרימה הטבעית של המוסיקה שלו - וזה לא קרה. רבותיי, מותר להריע: אל שורת המלחינים הצעירים המופלאים והחדשים שלנו הצטרפה פנינה רעננה.
הקונצרט היה שיר הלל לטעם טוב, המנצח מיכאל שני הגיש את ה'טה דאום' של מוצרט ואת הרקוויאם של כרוביני בפשטות יפהפייה. המקהלה הקאמרית של תל אביב היתה במיטבה, וגם תזמורת רעננה זכורה לטוב. שני עשה היסטוריה. הקהל תבע הדרן. במקום לבחור בקטע בנאלי ומרשים כרגיל, הוא העז והגיש את שירום כהדרן. הקהל נכנס להתלהבות. אתם מתארים לעצמכם מוסיקה ישראלית כהדרן? אצלנו?!