פרופ' שמחה מילוא

הפיכת אברי בע"ח לשתלים ביולוגיים

מאז שנות השבעים משתמשים באברים של בעלי חיים בהשתלות בבני אדם. בגלל מבנה גופם של חזירים, בקר וסוסים, הדומה למבנה האדם, ניתן להשתמש בחלקים מגופם. היום משתמשים בשלושה סוגים עיקריים של שתלים ביולוגיים:

שסתומי לב - את השסתומים מוציאים מלבבות של חזירים, בקר או סוסים.

רקמות- הרקמות משמשות כטלאים לתיקון או להרחבה של איברים פגועים.

שתלי שסתומים מרקמות- ניתן לבנות שסתומים מקרום המעטפת של לב בעלי חיים ולהשתילם בבני אדם. היתרון בשיטה הזו היא שאפשר לעצב את השסתום לפי הצורך, ליצור מעברים גדולים יותר ומידות שונות של שסתומים. את השסתומים הללו בונים בעזרת תבניות שעליהם מקבעים שרשראות של חלבונים.

 

השתלים הביולוגים אינם איברים חיים, כלומר לא מדובר בהשתלה של איבר מתפקד כמו בהשתלה רגילה מתורם איברים. החלק או הרקמה המושתלים עוברים תהליך ארוך שבסופו הם מפסיקים להיות חומר חי ולכן מערכת החיסון לא דוחה אותו. את שתלי השסתומים מוציאים באופן סטרילי מבתי מטבחיים ומעבירים אותם סדרה ארוכה של בדיקות בקרת איכות. למעשה, רק אחד מתוך מאה לבבות מתאים להשתלה, מפני שהלב המושתל חייב להיות נטול פגמים לחלוטין. גם הרקמות והקרומים אותם מוציאים מהחי, עוברים סינון ורק אחת למאה חמישים קרומים ימצאו מתאימים לצרכים כירורגיים. לאחר שנבחרו השתלים המתאימים הם עוברים תהליכים כימיים בהם מוסרת מעליהם ה"חיות" שלהם, על ידי קיבוע של חלבונים. למעשה המוצר המוגמר הוא כלי דומם, עשוי מחומר אורגני. מכשיר נייטרלי שממלא תפקיד של שסתום, או תפקיד של רקמה.

 

מנתחי לב משתמשים בשני סוגים עיקריים של שתלים: שתלים מכניים (עשויים חומרים כמו דקרון וטפלון) ושתלים ביולוגיים. החיסרון בשתלים המכניים הוא שמצטברים עליהם חלקי דם שמפריעים לפעולתם ואף עלולים ליצור קרישי דם. לכן, אדם שבגופו הושתל שתל מכני ייאלץ לצרוך תרופות נוגדות קרישה כל ימי חייו. נטילת התרופות עלולה לגרום לדימומי יתר בעת פציעה ולדימומים אחרים שיהוו סכנה לחיי המושתל. השתלים הביולוגיים פותרים את הבעיה הזו משום שלא מצטברים עליהם חלקי דם.

 

החיסרון העיקרי של השתלים הביולוגיים הוא הבלאי הגבוה שלהם. מלחים שמצטברים על השתלים הורסים אותם ולכן יש להחליפם כל מספר שנים. אצל מבוגרים מחזיק השתל הביולוגי למשך 12-14 שנים ואצל ילדים הוא מחזיק 6-8 שנים.

 

המחקר בתחום השתלים הביולוגים מתמקד בהאטת תהליכי הבליה שלהם. היום החומר העיקרי בעזרתו מקבעים את חלבוני האיברים (ובכך מבטלים את ה"חיות" של האיבר), הוא גלוטראלדהייד. ישנם מחקרים הטוענים שחומר זה הוא שמאיץ את הבליה ומתפתחות שיטות בהן מנקים ומסלקים את החומר לאחר הקיבוע. כיוון מחקרי נוסף הוא מציאת חומרי קיבוע חדשים וקיבוע באמצעות אור (פוטופיקס). בנוסף, נחקרות שיטות להשתלת כלי דם של בע"ח בבני אדם שעורקיהם נפגעו.

 

פרופ' שמחה מילוא התארח בתכנית מספר 85