אז מה, מתרחבים?
"כל הזמן. באופן כללי זה חלום שכבר הרבה זמן רציתי להגשים. מדובר בתוכנית שלא תחסוך באינפורמציה ובצלילים. חובבי מיוזיקלס ייהנו ממנה ומי שלא חיבב עד היום יבין דרך התכנית מה הוא מפסיד".
אחרי עשרות שנים בטלוויזיה אתה פונה לרדיו. אהבה חדשה?
"זה מושך ומסקרן אותי לעשות רדיו אחרי שנים של טלוויזיה. פתאום הכל נראה לי נורא קל ואני מבין למה אנשים שבאים מהרדיו לטלוויזיה טוענים שהמעבר קשה. ברדיו אתה יכול להתפנות להשקיע 100% רק בתכנים. לגבי התוכנית, יש דברים שהמקום הטבעי שלהם הוא ברדיו. זו תוכנית מעמיקה ומושקעת מהסוג שבטלוויזיה אי אפשר לעשות. אין מה לעשות טלוויזיה הוא מדיה שטוחה מבחינות מסוימות, כזה שבו הכל צריך להיכנס לקונטקסט של זמן וויזואליה. זה מצמצם את היקף החומרים שאני יכול להשתמש בהם. ברדיו אני יכול להתמסר לנושא, לפתח אותו ולהביא אותו בפורמט רחב".
מה יש במיוזיקלס שמצליח להחזיק מעמד עשרות שנים ועדיין לרגש קהלים רחבים?
"השואו. המכלול של המוזיקה, השירה, הריקוד והעלילה. זה אחד המוהיקנים האחרונים של המופעים הגדולים עם תזמורת חיה על הבמה".
מזה שנים אתה עומד כראש המשלחת הישראלית לתחרות האירוויזיון. יש רבים שקושרים בין מיוזיקלס לאירוויזיונים, אתה רואה את הקשר?
"שני הז'אנרים מתבססים על מוזיקה קלה פופולרית ושניהם פוגעים במהירות ברגש. זו מוזיקה מיינסטרימית באופייה שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר. זה נכון שכמו שלאירוויזיון יש את המגזרים שחובבים אותו כך גם למיוזיקלס. גם האירוויזיון וגם המיוזיקלס הפכו לסוג של פולחן".