משמרת כפולה

בסיום כל תוכנית של ה"רצים לדירה" יחכה שם אבי קושניר עם המפתחות. בין לבין הוא ממשיך לרוץ עם "איש המערות" ומתכונן לתפקיד שלמה המלך ושלמי הסנדלר

"בהשוואה לתוכניות אחרות שהשתתפתי בהן, הנוכחות שלי ב'רצים לדירה' היא מינורית, אני בסך הכל המנחה והכוכבים הם עשרת הזוגות המתמודדים", אומר אבי קושניר. בהסתערות מחודשת על הטלוויזיה, הפך קושניר למלך שידורי יום א' של "טלעד" בערוץ 2. "רצים לדירה" ו"החיים זה לא הכל", משודרות בזו אחר זו. "זה היה אמור להיות אחרת", הוא אומר. "'החיים זה לא הכל' תוכננה לעלות בשלב מוקדם יותר וכעת כבר היינו אמורים להיות אחריה. השידור הרצוף של שתי התוכניות הוא לא משהו שתיכננתי. אם הייתי יודע על האופציה הזאת, זה לא היה קורה".

 

אתה מתחבר לתוכניות המציאות?

 

"הקהל מקבל את מה שהוא רוצה. אבל גם אם יצא שאני משתלב בתוכניות האלה, אני לא מוצא את עצמי רואה אותן ומתמכר להן. בכלל, אני צופה טלוויזיה קטן מאוד".

 

ברצינות?

 

"אני כמעט לא רואה טלוויזיה. אם כבר אז רק בלילה, כשאני חוזר מהצגה, וגם אז היא לא מופעלת אצלי אוטומטית. מה שאני רואה זה איזו תוכנית ספורט טובה, או מתחבר לערוץ המכות, כפי שאני מכנה את 'אקשן'. לפעמים אני הולך על ערוץ ההיסטוריה. אתמול עניינה אותי תוכנית בערוץ 8 על מחברת 'מרי פופינס'. כך שאתה יכול להבין שהחיים שלי הם באמת לא סביב הטלוויזיה, אם כי מבחינתי היא חלק מהפרנסה. עם העבודה על ההצגה 'איש המערות', באמת לא נשאר לי זמן לטלוויזיה. בסך הכל אני מסתכל בקריצה על כל המקצוע שנקרא טלוויזיה, הרי אי אפשר לקחת ברצינות רבה מדי את כל תוכניות הריאליטי. בכלל, מדובר באיזשהו סוג של 'פאן', לא יותר, אם כי יש בצידו איזשהו רווח. זה שבסופו של דבר מחכה לזוכים דירה אולי הופך את העניין ליותר אטרקטיבי. אבל בלי קריצה אני לא יכול להסתכל על זה".

 

כמה חדרים יש בדירה?

 

(קושניר מתחיל למנות באצבעות את החדרים) "אחד, שניים, שלושה חדרים, סלון ומרפסת. לא רע, נכון?".

 

עם כל הכבוד לטלוויזיה, הצלחתו הגדולה ביותר של קושניר היא על הבמה, כשהוא הולך ומתקרב להצגה ה-800 של "איש המערות" (בימוי אילן רונן, תרגום דניאל לפין). על השידוך אחראית מיכל ינאי, שראתה את ההצגה המקורית בלונדון ושלחה את קושניר לבדוק את העניין. "ראיתי וקלטתי מה הפוטנציאל, ומאז אנחנו סוגרים קופות. אבל זה לא פשוט כפי שזה נשמע", הוא מצנן את ההתלהבות. "חודשיים אחרי שההצגה יצאה התחילה האינתיפאדה הנוראית הזאת, ומאז הזדמן לנו להופיע בסיטואציות בלתי אפשריות. פעם היתה לנו הצגה בירושלים במוצאי שבת, שעה וחצי בלבד לאחר פיגוע שם. כשהגענו לעיר אמרתי ליואל, ממשרד הכרטיסים, שאיך שאני רואה לא תהיה הצגה. ירושלים היתה כמו בעוצר, מחסומים בכל מקום, וההרגשה היתה שהפעם חוזרים הביתה בידיים ריקות. איפה? בתשע ורבע האולם היה מלא והתממשה האימרה שההצגה חייבת להימשך".

 

איך?

 

"טכנית, קשה נורא להציג במצב כזה. זאת מערבולת מטורפת. תשמע, אתה קורא בעיתון על מה שקרה בעזה ולמחרת בערב אתה הולך להציג. מה, אני לא חי פה? אין לי רגשות? אין לי ילדים? הבן שלי לא נוסע באוטובוס? אתה אזרח במדינה, אתה בן אדם, אתה חווה את מה שכולם חווים. אני כמו כל אדם אחר, מרגיש את מה שכולם מרגישים ועושה את העבודה שלי. גם לרופא מנתח יש רגשות, אבל כשהוא בא לנתח הוא צריך להיות מרוכז בניתוח שלו. מהצד, עבודה של שחקן יכולה להיראות כאילו הוא רק עושה חיים. אז לא, זאת קודם כל עבודה, וחובה לעשות אותה במקצועיות ובדייקנות בכל מצב".

 

קושניר גם חוזר עכשיו לקולנוע עם הסרט "מטאליק בלוז", בבימוי דני ורטה (במאי "קוקו בן 17") שצילומיו נערכו בגרמניה. "זו היתה חוויה נפלאה, מפני שאחרי הרבה זמן יכולתי להתרכז בפרויקט אחד. לא הייתי צריך לדלג בין הצילומים להצגה ולהוציא את הילד מהגן. ארבעים יום הייתי מרוכז טוטאל בצילומים ושום דבר לא היה מסוגל להפריע, אם כי התגעגעתי בטירוף לילדים שלי".

 

ול"זהו זה" יש געגועים?

 

"חסרים לי החברים. הפרטנריות. הכיף של ביחד. היצירתיות. אבל גם אם היו עושים תוכנית כזאת היום, היא היתה נראית אחרת לגמרי. הרי הולכים כל הזמן קדימה".

 

קושניר, המתגורר בצפון תל אביב עם אשתו כרמל, מאיירת במקצועה, ועם שלושת ילדיהם - יותם, 16, יפתח, 9, ונועה, 7 - קרוב היום לשיא הקריירה יותר מאי פעם. בינואר הוא אמור לרשת את תפקידו המיתולוגי הכפול של אילי גורליצקי ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". קושניר עצמו זהיר. "יש דיבורים שנעלה את ההצגה ב'הבימה'", הוא בורר את המילים בפינצטה, אבל לא מצליח להסתיר את ההתרגשות. "זה חומר גלם מקסים, עם טקסט נפלא של אלתרמן ולחנים נהדרים של סשה ארגוב", הוא אומר. "ועם אילן רונן כבמאי ויוני רכטר כמעבד מוזיקלי, מה אפשר לרצות יותר?".

 

"רצים לדירה", ערוץ 2, יום א' 20.40