הקונפורמיסטים

האינטלקטואלים, כשכבה בעלת אחריות חברתית, הובסו בכל מקום ללא קרב. על התקרנפותן של אליטות וכמה מלים על על שיבוש דמוקרטי בין מנהלים לעבדיהם בכנסת

לאחרונה הוקרן בערוץ הלוויין סרטו המופתי של ברנרדו ברטולוצ'י "הקונפורמיסט". במרכזו של הסרט איש תרבותי, משכיל ומהוגן, שנסחף בהדרגה לשמש כלי שרת אלים ורצחני בידי המשטר הפאשיסטי באיטליה. זהו סרט על רוחם השפופה והכנועה של הבריות, הממהרות לאבחן את רוח המקום, הזמן ואת שבשבת הכוחות ופשוט לנדוד עימה. המין האנושי בכלל מוצג כיישות מייאשת ומבאסת, סתגלנית ונעדרת ריבונות בעיתות של ליקוי מאורות וחשכת סופה.

 

הראשונות לקרוס ולהכזיב הן דווקא האליטות: המשפטיות, האינטלקטואליות והתקשורתיות. מבחינה זו, "הקונפורמיסט" ראוי להיות סרט חובה לאנשי הפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה, המכנסים התייעצויות מלומדות שתכליתן להכשיר הרס בתים ורכוש, לכבס תועבות ואולי גם לחלץ את ראש הממשלה מאימת הדין. זהו גם סרט חובה לאלה המתקראים עיתונאים, בפרט ברשות השידור, שחתמו לאחרונה על עצומה נגד הכתבת אורלי וילנאי-פדרבוש, שכל חטאה היה יומרתה להישאר עיתונאית ולא קומיסרית. גם האקדמיה, זו שביטחונה התעסוקתי מבוצר ואף על פי כן רובה ככולה לא נרתמת כאן לטובת שום דבר – אף היא ראויה להקרנה אקסקלוסיבית.

 

מכיוון שלא לומדים מן ההיסטוריה, נגזר עליה לחזור על עצמה. האינטלקטואלים, כשכבה בעלת אחריות חברתית, הובסו בכל מקום ללא קרב (למעט צ'כיה, שם נאבקו האוול וחבריו בשלטון בשם ערכים אוניברסליים, לחמו על זכויות אדם, שילמו מחיר גבוה וניצחו).

 

באיטליה, צרפת וגרמניה של מפלת 1940 האליטות קרסו. בגרמניה שירתו האוניברסיטאות את המגמות הלאומניות האפלות ביותר. באיטליה, בכיר האינטלקטואלים הליברלים, בנדטו קרוצ'ה, תמך במוסוליני וראה הרבה חיוב בפאשיזם טרם מעברו לאופוזיציה. ואילו בצרפת, לו מישהו אחרי המלחמה היה תובע שחברי האקדמיה שתמכו בפטן ובמשטר וישי יפנו את משרותיהם – אף משרה לא היתה נותרת מאויישת.

 

הקונסנזוס תמיד מפתה, ובהתרגש משבר – שבעתיים. "המולדת הרי בסכנה", "הארץ במלחמה", לחימה על ערכים אוניברסליים היא בבחינת מותרות, צריך להזדהות עם החברה ואסור להתנתק ולהתנשא מעליה. זו פחות או יותר הדינמיקה לבגידת האינטלקטואל בפונקציה הביקורתית שלו ובתרומתו לאסון שמתרגש על חברתו.

 

נשיא בית המשפט העליון, האורקל מדלפי, פרופ' אהרון ברק, הכריז השבוע שהדמוקרטיה הישראלית איתנה ומרשימה בחוסנה. לא ברור אם הצהרה זו מקורה בתלישות וזחיחות או בעוד גילוי של אובדן הריבונות המחשבתית.

 

בימים שבהם דו"ח אמנסטי מגדיר את ישראל כ"פושעת מלחמה" ודוח מוסאווא מצייר תמונת אפרטהייד של קיפוח מובנה עמוק וקונספטואלי של האוכלוסייה הערבית, אלפי עובדי מדינה כבר חודשים לא מקבלים שכר, קריסת המערכות מוחלטת – כבוד הנשיא ברק מחליט להתבשם מאיתנות הדמוקרטיה.

 

ישראל חסרה מאוד תרבות אזרחית של מחאה. המחאה הציבורית בזמנים הארורים הללו היא נחלתן של קבוצות שליחותיות וראויות אמנם, אך שוליות וקיקיוניות לחלוטין מספרית. הסיפור האמיתי של תופעת הסרבנות לדוגמה נעוץ למעשה בהעדרה: אחרי 37 שנות כיבוש, הסירוב להשתתף בו נותר נחלתם רק של כמה מאות.

 

שיבוש דמוקרטי

 

מי שייקלע לכנסת בימי פעילותה יתוודע ל"חגיגה הדמוקרטית" הבאה: עשרות חברי מרכז ליכוד מסתובבים במשכן כנושים שבאו לגבות את חובם, או אם תרצו, לחלופין, כחברי מועצת מנהלים שירדו מלשכותיהם לקומת הייצור לבדוק את תפוקת עובדיהם – עבדיהם – הח"כים והשרים. האחרונים לא נותרים אדישים: הם מקבלים את פני הנושים במחוות גופניות, חנופה, כניעה והתבטלות מוחלטת. דמוקרטיה ייצוגית הם קוראים לזה מן הסתם.

 

הרי העובדה שהפער האדיר בין עמדת רובו המוחלט של הציבור בשאלת ההתנתקות לבין עמדתה הסרבנית של רוב סיעת הליכוד כלל לא מטריד את האחרונים - נובעת מהעובדה שהם אינם משרתי הציבור או האינטרס הציבורי, אלא נתינים של מאות עסקנים. הדעה הרווחת שבדמוקרטיה הרוב קובע – מופרכת. המיעוט האסרטיבי המאורגן, הרעשני והתובעני הוא שקובע. את הרוב מי בכלל סופר. השיבוש הדמוקרטי הזה הוא שמאפשר גם לשרון למצב את עצמו באורח כוזב לחלוטין כסמן מרכזי ופרגמטי.

 

שבת שלום.