אם שידרוג ויוקרה אמנותית הם שיקולים שמטרידים את אייל גולן, גיחתו לפסטיבל 'הפסנתר מארח', עם 'רק עם פסנתר', היא בשורה מרעננת וסיבה לאופטימיות. עם שני פסנתרנים בקליבר של יעקב למאי וגיל פלדמן, ועיבודים מחמיאים עד מקסימים (מהפתיחה ה'קלאסית' ל'יפה שלי' ועד הכוח והרגש שב'אלוהיי') שמבליטים את קולו הנהדר ואת שירתו הרהוטה – גולן נמצא בדרך הנכונה.
15 שירים הם טיפה בים הרפרטואר שלו, אך נדמה שהקפידו בבחירתם. לא להיטי הכפיים, אלא שירי הרגש, הדמעות והאושר. 'צליל מיתר', 'דברי אתי', 'ואני קורא לך', 'בין הטוב והרע', 'בעירי', 'דמעות' ו'הסתכלי אלי' הם יריעה מצוינת להשבחת המבע הקלידני-סינתטי החלול בדרך כלל של הזמר המזרחי.
כדי להמשיך עם המופע אסור לגולן לתת יד לפשרות, כמו מחליפים סוג ב' ל למאי ולפלדמן. אך בעיקר עליו להוכיח שהוא לא רק קול מבצע בהפקה המוסיקלית, אלא גם אישיות בימתית שיש לה מה להגיד במפגש אינטימי כזה, לנמק את החיבור שלו לשירים ולהביט לקהל בלבן של העיניים. ולא חסרות לו שורות משמעותיות בשיריו, כמו 'תחזרי' ו'אלוהיי' המצוינים לאינטראקציה, והם גם הבודדים שבהם גולן מפשיר ומתמסר.
כרגע מספר גולן את הסיפורים הלא נכונים. איזכור מנהלו האישי כדמות הקובעת בהתנהלותו, גם אם הדבר נכון עובדתית, אינו חכם ורק מגמד אותו. יש לו אמא, אישה וילד, תחביב, מקצוע, להיטים וקריירה שיכולים לספק סיפורים למכביר. זה ישדרג אותו יותר מאלף פסנתרים.