השביתה הגדולה בנפאל

אחרי שבע שנים בהודו, יצאתי לראשונה לנפאל. מסתבר שהבירה קטמנדו שרויה במצב ביטחוני בגלל שביתה בת חמישה ימים שהכריזו הכוחות המזויינים של המפלגה הקומוניסטית-נפאלית-מאואיסטית. למחרת בוטלה השביתה וכל העצלנים נאלצו לחזור לעבודה

החום בדלהי שבר שוב שיאים. היתושים והזבובים שבקו חיים והמוח האנושי חדל לעבוד. כשאני מוצאת הזמנה באימייל שלי מחברים בקטמנדו, אני לא מהססת רגע ומזמינה כרטיס טיסה למחרת. בלב צוהל, אני אורזת את המזוודות ומשלמת את החשבון למלון (הכולל סעיף לא-צפוי עבור "הפעלת המזגן מעבר למצופה"). ניחא. העיקר שאני נמלטת. 

 

רק בדרך לשדה התעופה, כשנהג המונית שואל אותי אם אני רוצה את הטרמינל לטיסות פנים או לטיסות בינלאומיות, אני קולטת שאני נפרדת בעצם מהודו. אני מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי החמות ומופתעת מעט מעוצמת הרגשות, עד שאני מבינה שזוהי זיעה. "בינלאומי", אני עונה לו, ומתנגבת במגבון לח שאני שומרת לי בתיק מאז הטיסה הקודמת, מאיפשהו לאיפשהו, לא זוכרת מתי. חם נורא.

 

בדרך לממלכת האוורסט

 

בשדה התעופה, בדלפק 'אייר-אינדיה', שלט קטן וחגיגי מקדם את פנינו. "בעקבות שביתת תחבורה כלל-נפאלית, שהכריזו המאואיסטים המיליטנטים, לא נוכל להבטיח שהנוסעים לקטמנדו ימצאו תחבורה משדה התעופה. האחריות עליכם, נוסעים מכובדים. כסף מלא יוחזר למבטלים. תודה".

 

אני קוראת כמה פעמים את השלט הזה וחושבת לעצמי, לאט, שהיה כדאי מן הסתם לשאול כמה שאלות, לרדת לעומקם של הדברים ולקבל החלטה מלומדת. אני מציצה החוצה מהטרמינל הממוזג ורואה את מערבולות האוויר החם והמלוכלך. אני מוסרת לדייל הנחמד את הדרכון ואת הכרטיס וחצי שעה מאוחר יותר אני באוויר, בדרכי - לראשונה! - לממלכת האוורסט האגדית.

 

הדיילת המסוגננת מגישה לי סוכריות תמרהינדי חמוצות-מתוקות, קינוח לארוחה המלאה שהגישו לנו למרות הטיסה הקצרה, שעה ורבע מדלהי לקטמנדו. נפאל שוכנת בין הודו לסין, ממלכה הינדואית עתיקה מאוד שלא נכבשה לעולם על-ידי כוחות זרים. מהחלון, פסגות ההימאליה המושלגות מנצנצות באור השמש. אני שואלת אותה - מנסה להסתיר את מבוכתי האיומה על שנתפסתי בבורות כה משוועת - אם אני נוחתת לתוך מצב מסוכן. "מה פתאום מסוכן!", היא עונה לי בקסם אוריינטלי, "ברור שלא, כמובן שהכל בטוח, מאוד מאוד, השביתות האלה קורות כבר כל הזמן, לא לדאוג!"

 

"אז מה קורה למי ששובר את השביתות האלה?", אני מקשה, האוויר הקריר והגובה החזירו אותי קצת לחושיי ואני רוצה לדעת פתאום, ממש בדחיפות, לתוך מה אני נוחתת.

 

"אין לך מה לפחד", מחייכת אלי הדיילת, "המאואיסטים יורים רק בנפאלים, וחוץ מזה, רק באזורים הכפריים. הם עדיין לא נמצאים בקטמנדו".

 

אני נרגעת, ומתחילה למצוץ את סוכריית התמרהינדי שלי לקראת נחיתה.

 

"זה לא מדוייק", פונה אלינו נוסע מהמושב לפני, נפאלי צעיר ומטופח, אולי סטודנט. "בשנה שעברה הם זרקו בקבוק מולוטוב משופר על אוטובוס ששבר שביתה בקטמנדו. הנהג ושלושה נוסעים נהרגו".

 

"כן, אבל", מוסיפה הדיילת בטון מרגיע, אך יגע מהשיחה, "זה קרה מפני שהם שברו שביתה".

 

אני מודה לחבריי למסע על המידע ושבה להביט בחלון. אנחנו עומדים לנחות בעמק ירוק, רענן ולח, ובתוכו עיר צעצוע - בתי לבנים דומים ואין-ספור מקדשים. "הגענו לקטמנדו", מודיע הטייס, "נמסטה" - ובתרגום: "אני מצדיע לרוח הנצחית שבתוכך".

 

כאן שביתה

 

"ניסינו לתפוס אותך בטלפון", צוחקים אלי חבריי, שבאו בכל זאת לאסוף אותי, "ולהגיד לך לדחות את הנסיעה. לא נורא, את כבר כאן".

 

אני שואלת אותם כמה ארוכה תהיה השביתה והם עונים שחמישה ימים, פחות או יותר. "ממחר", הם מוסיפים בעליצות לא מובנת, "שביתה כללית. הכל יהיה סגור, כולל כל החנויות. בואי מהר, צריך לעשות קניות".

 

בדרך לשני האופנועים שלהם אנחנו עוברים על פני שורה של ריקשות אופניים ונהגיהם האמיצים והאופורטוניסטים שיעשו כאן את המכה השנתית שלהם: הנסיעה לעיר יקרה היום במאות אחוזים לכבוד השביתה שהכריזו הכוחות המזויינים של המפלגה הקומוניסטית הנפאלית-מאואיסטית.

 

הנסיעה דרך העיר - הכבישים במצב סביר, כמה הולכי-רגל והרבה אופניים - אינה מסגירה שום מתח. ואז אנו חולפים על-פני עשרות שוטרים וחיילים חמושים במדי-קרב, ואפילו עוצרים כמה פעמים במחסומים. הבטן שלי מתכווצת חזק. אבל כולם מחייכים, רגועים ואפילו משועממים. הרבה מהשוטרים, כמו בהודו, מחזיקים ידיים ומפטפטים באהבה גלויה.

 

אני רוצה לצעוק לעבר כולם "מהפכנים מסוכנים בפתח! יותר מ-10,000 אבידות בחיי-אדם! עורו, אחיי, המצב מלחיץ!" אבל, כפי שמסבירים לי חבריי, קטמנדו היא בועה, ועדיין אין פה פחד אמיתי. העיר היא גם בועה כלכלית, משגשגת יחסית ומציעה כל-טוב למרבה במחיר. רק שלושה מיליון מתוך 23 מיליון אזרחי נפאל גרים בה. וכמו הרבה ערי בירה בעולם, אי-אפשר ללמוד ממנה דבר וחצי-דבר על החיים בשאר המדינה.

 

מדינה ענייה עם יופי עוצר נשימה

 

נפאל - יעד תיירותי פופולרי, משכנן של שמונה מתוך עשר הפסגות הגבוהות בעולם, עוצרת-נשימה ביופייה, מרכז דתי חשוב, מקום לידתו של הבודהה - היא גם אחת המדינות העניות בעולם, עם הכנסה שנתית ממוצעת של 200 דולר למשפחה. רמת תמותת התינוקות היא השנייה בגובהה בעולם, ולפני 20 שנה רק כשני אחוז מהאוכלוסייה ידעו קרוא וכתוב. הרוב המוחלט גרים בכפרים, למרגלות ובפסגות ההרים והגבעות המיוערות, בעמקים ובמדברית שבדרום, ולחלקם הגדול אין מים זורמים או כבישי גישה. לא נדיר לפגוש נפאלים שגרים מרחק יומיים או שלושה הליכה מתחנת האוטובוס הקרובה.

 

שירותי רפואה, חינוך ורווחה כמעט ואינם בנמצא, למרות עשרות שנות מאמצים של ארגונים הומניטאריים מהמערב ומיליארדי דולרים של עזרה מממשלות העולם. אז איפה כל הכסף? תשאל, ועיניך ינוחו על ארמון המלוכה במרכז העיר, ועל שכונות הווילות הנעימות הסובבות את הארמון. אני מגלה שגם מארחיי גרים בווילה כזאת, ואנחנו נעלמים אל תוך חומת לבנים גבוהה ורחבה וסוגרים מאחורינו את השער.

 

חייבת סיגריה

 

למחרת, למרות החרדה הקיומית שאני חווה כגירוי בלתי פוסק בעורף, אני מחליטה לצאת לטיול רגלי. יש לי תירוץ: כשעשינו אתמול את הקניות הגדולות בסופרמרקט סופר דה-לוקס (בדלהי אין כאלה גם בשכונות הכי עשירות) שכחתי פריט חשוב וקצת מביך: סיגריות.

 

החברים שלי, מערביים שחיים בקטמנדו כבר 25 שנה, אמרו לי שיש סיכוי למצוא מכולת פתוחה באזור התיירים. הם מדגישים שאין ממה לפחד, וממליצים לי לא לספר לאף אחד שאני אמריקנית ולהשאיר את הדרכון שלי בבית. אני הולכת ברחוב, עוברת על פני משפחות המטיילות בנעימים בשדרות השוממות, אין-ספור בחורים במדים חמושים ברובים, וכמה פרות בסתלבט, ומשננת לעצמי שאני מקנדה.

  

אבל בפעם הראשונה שניגש אלי מישהו, סתם איש נפאלי נחמד שרוצה לפטפט, אני מתבלבלת ואומרת לו שאני מישראל. הוא לכשעצמו שמח, אבל אני נוזפת בעצמי ונודרת להיות זהירה יותר. האווירה הנינוחה ברחוב, בניגוד לכל הנשק הזה, מבלבלת אותי. שבע שנים של שאנטי בהודו, ואני כבר לא רגילה ל"מצב ביטחוני".

 

רצה להתחתן עם אהובתו

 

אני עוברת על פני ארמון המלך ונעצרת רגע להציץ פנימה. שלוש שנים עברו מאז שבוצע הטבח כאן, והמדשאות הירוקות אינן מספרות דבר. בלילה הראשון של חודש יוני 2001, הבן של המלך בירנדרה, הנסיך דיפנדרה, כנראה כעס מאוד על כך שאמו לא הרשתה לו להתחתן עם אהובתו, לקח רובה וירה באביו המלך, באמו המלכה, באחים, באחיות, בגיסים ובדודים. סך הכל נרצחו באותו לילה מר ונמהר 11 מבני משפחת המלוכה.

 

הנסיך עצמו, כך דיווחו השומרים, ירה לבסוף בעצמו, אבל יש עדים אנונימיים שסיפרו שהכדור נכנס לעורף בזווית קשה, אם לא בלתי-אפשרית, להתאבדות.

 

הגופות נלקחו במהירות למקדש הגדול והחשוב פשופאטי-נאת', על גדת הנהר הקדוש בגמאטי במזרח העיר. שם, לפי הטקסים העתיקים, נשרפו על מדורת ההלוויות ואפרן פוזר במים הקדושים. נפאל, הממלכה ההינדית המלוכנית היחידה בעולם, התעוררה להלם נוראי ולעוצר שנמשך ימים. אחד האחים, הנסיך גננדרה - שלא היה למזלו הארמון בליל הטבח - לקח את כס המלכות והיום הוא מלך נפאל.

 

נראה שהעם אהב באמת את המלך בירנדרה, אם כי לא את אשתו, המלכה אשווארי, אשה קשה ומושחתת, לפי הסיפורים. גם אחיו של המלך לא היו אהובים על העם, וכמה עיתונאים שהעזו ופרסמו את מה שהיתר רק לחשו בחדרי חדרים - שהאחים אחראים לשוק ההרואין המשגשג והמשחית, שהם שותפים בכירים מאוד לשוד העתיקות מהמקדשים - מצאו את עצמם בכלא, או בבית-החולים עם כדורים בראש.

 

ב-1995, המפלגה הקומונסטית הנפאלית-מאואיסטית הכריזה שהיא מתחילה במאבק עממי מזויין (סין, אגב, התנערה לחלוטין מהמפלגה ומגנה את מעשיה). כלו כל הקיצים, היא הודיעה, ונראה שרבים בעם הסכימו, אם כי מתי-מעט תמכו באמת במאבק אלים. שנים ארוכות הדמוקרטיה כאן צולעת בין שחיתות לחוסר אפקטיביות, כשהמלך מתערב בכל ולא באמת משחרר, למרות ההבטחות והחקיקה, את השלטון לידי העם.

 

המאואיסטים צודקים

 

מחוץ לסופרמרקט המפואר, הסגור, אני פוגשת את נראיין ראו, איש-ביטחון צעיר ובעל דיבור והבעת פנים מלבבת.

 

"הם צודקים", הוא אומר לי, "באמת המצב בנפאל מאוד לא הוגן. הם בסדר, המאואיסטים".

 

"אבל מה עם הרציחות, החטיפות, ההתעללויות?" אני שואלת.

 

"זה באמת לא טוב", הוא עונה, "בזה הם טועים".

 

"והחברים שלך מסכימים איתך? ההורים שלך?"

 

"החברים מסכימים. ההורים כל הזמן מבקרים את המאואיסטים, אבל זה רק בגלל שהם פוחדים שאברח ואצטרף אליהם".

 

"ויש מצב?"

 

"מה פתאום. יש לי עבודה טובה, ואני לא רוצה להרוג".

 

"כמה אתה מרוויח?"

 

"לא רע בכלל. אני עובד 12 שעות ביום, ששה ימים בשבוע, ומרוויח 1,500 רופי נפאלי לחודש". בחישוב מהיר: כ-85 שקלים.

 

"כולם פה עצלנים"

 

המאואיסטים פעילים היום בעיקר בשמונה מחוזות, אבל השפעתם גוברת והצבא נראה אובד-עצות, למרות שמדי פעם יש מבצע "מוצלח" ועוד רבים נהרגים. המלך החדש פיזר את הממשלה לפני שנה וחצי, ורק לפני שבוע, אחרי הפגנות ולחצים פוליטיים קשים מהודו וגם מסין, מינה ראש ממשלה חדש והטיל עליו למצוא מוצא מהבלגן. השביתות עליהן מכריזים המאואיסטים בקצב הולך וגובר, למרות שהן אולי תירוץ טוב למנוחה, לא עוזרות לפרולטריון. אפילו להיפך: העם סופג מיליארד וחצי רופי של הפסדים ביום שביתה.

 

והנה, סוף סוף, קיוסק פתוח. אני שואלת את המוכר, לאקשמי, למה הוא לא סגר, כמו כולם, והוא אומר לי: "אני פוחד מהעוני יותר ממה שאני פוחד מהמאואיסטים!"  

 

"אבל ממה שאני מבינה, הם מאוד מסוכנים", אני אומרת לו.

 

"כשהם יגיעו, אני אדאג", הוא עונה, "עד אז, יש לי ילדים לפרנס. כולם פה עצלנים גדולים ושמחים לכל הזדמנות לצאת לחופשה. כל יום, תירוץ חדש. אלפי אלים יש לנו בעמק, וכל יום יש חג. אז הנה, חג לכבוד השיווין. אני בעד השיווין, אבל את החנות שלי אני לא סוגר".

 

אני שואלת את לקשמי על המלך החדש והוא עושה עצמו לא שומע. אני שואלת אם עדיין מסוכן לבקר את המלך בפומבי, והוא עדיין לא שומע. אני שואלת אותו מי יותר מסוכנים, המאואיסטים או המלך.

 

"מאמא", הוא עונה לי, משחק עם אשכול בננות, "המלך מסוכן והמאואיסטים מסוכנים, אבל אין מסוכן מהאל שיבא, ואני רוקד איתו כל לילה".

 

אני קונה מלקשמי את כל אשכול הבננות והולכת הביתה. בשורות טריות מחכות לי: המאואיסטים, במצב רוח טוב כנראה, החליטו לוותר לכולם ולקצר את השביתה. ממחר, הכל שוב פתוח. עד העוצר הבא.