כיף גדול היה פה

"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", בניגוד לקודמיו בסדרה, הוא חגיגה לעיניים. ככה זה כשיש במאי שלא מבקש לרצות אף אחד, אלא פשוט לעשות כיף. נועה מנהיים מתמוגגת

כשכריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה, הוא בוודאי לא שער שיום יבוא ופרחח מקסיקני יגזול מנושא שמו את התהילה, אבל זה בדיוק מה שקרה. אלפונסו קוארון ("ואת אמא שלך גם"), במאי כמעט אלמוני, נבחר להחליף את כריס קולומבוס הבלתי נסבל ולנצח על "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", העיבוד לספרה השלישי (ויש הטוענים שהמוצלח מכולם) של ג'י. קיי. רולינג. והוא אכן מנצח. הסרט השלישי בסדרת "הארי פוטר" הוא חגיגה של ממש לעיניים ושיפור משמעותי לעומת שני הסרטים שקדמו לו.

 

 

אין בו רגע דל

 

גם כאן אנחנו מתחילים עם הדרסלים האיומים, רק שהפעם הארי (דניאל רדקליף) מצליח לנפח את דודתו מארג' המפלצתית ולשלוח אותה, מעופפת, מעל גגות העיר. כאן מתחילה נסיעה מטורפת באוטונוס הלילה, כלי התחבורה לשעת חרום של עולם הקוסמים. כשהוא מגיע ללונדון, מתבררים להארי כמה דברים חשובים מאוד: סיריוס בלק, פושע אכזרי שהיה מתומכיו של הלורד וולדמורט, נמלט מכלא הקוסמים במטרה לרצוח אותו; רון ויזלי (רופרט גרינט), חברו הטוב, הפך במהלך החופשה לערס בריטי חובב ארסנל; ולהרמיוני גריינג'ר (אמה ווטסון) סוף סוף צמחו הציצים.

 

שלושת מיודעינו ממשיכים בדרכם להוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות, כדי לפגוש במורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל, רמוס לופין (דיוויד ת'וליוס עם שפם משונה מאוד); להכיר את המורה לגילוי עתידות, פרופסור טרלוני (אמה תומפסון עם משקפיים משונים מאוד); ולהעמיד פנים שהם לא שמים לב שדמבלדור התחלף להם פתאום (ואכן, קשה להבחין בהבדלים בין מייקל גמבון וריצ'ארד האריס מנוחתו עדן, פרט לכך שלראשון יש שער קצר יותר. משונה מאוד).

 

אל המהומה העליזה מצטרפים היפוגריף עצבני מעשה מחשב ומחשבת, איש זאב חסר-שער, הסוהרסנים המפחידים של אזקבאן ועוד ועוד. במהלך השנה, או במהלך 142 הדקות של הסרט, ייאלצו החברים להתמודד עם רוצח נמלט, עכברוש בוגדני, מסע בזמן וניצנים של רומנטיקה בין רון והרמיוני. הסוף, כמובן, יהיה טוב, אבל עד אליו לא יהיה לכם רגע אחד לנשימה.

 

 אפקטיבי וקסום

 

"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" הוא הסרט הנאמן ביותר לרוחו של הספר עליו הוא מבוסס, אך מצד שני, הוא מציע את הכי הרבה השמטות מעלילתה המקורית של רולינג. לאלפונסו קוארון לא ממש אכפת מהספר או מהקוהרנטיות של הסיפור. הוא הגיע לעשות כיף, בדרכו שלו. דרכו שלו קובעת שלא ממש חייבים להיצמד לטקסט המקורי, שלא ממש חייבים לתת לאמה תומפסון יותר מחמש דקות מסך ושממש לא חייבים לוודא שצופים שלא קראו קודם לכן את הספר מצליחים לעקוב אחרי ההתרחשויות. מה שכן חשוב לו זה לוודא שהכל יזוז, יקפוץ, יזנק ויתרחש ללא הרף.

 

אין בסרט רגע אחד מנומנם: החל מנסיעת האוטונוס ההזויה בתחילת הסרט, דרך המקהלה הנפלאה המזמרת את "Something Wicked This Tay Comes" בהשראת המכשפות של מקבת ובליווי צפרדעי ענק, ועד לסוף המחשמל. בימוי האפקטים של קוארון הצליח ללכוד כמעט בשלמות את עולמה הגדוש והעשיר בהתרחשויות של רולינג, ובימוי השחקנים שלו, שנקט בשיטת "לא לתת לאף אחד יותר מידי זמן מסך", הצליח למסך ביעילות את מפגני המשחק הבינוניים למדי של בני הנוער. כמו כן, כפי שניתן היה לצפות מבמאי שהתנסה מעט בארוטיקה מחוספסת, יש ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" רגעי נחת לפדופילים ולשאר מתפעלים שיכולים רק לנעוץ את מבטם באמה ווטסון ולמלמל, "בוא'נה, היא נהיית כוסית, חבל על הזמן".

 

בסיכומו של דבר, "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", הוא סרט אקשן אפקטיבי שלא שוכח להיות קסום, שמצליח להיות אפל בלי להיות קודר והורמונלי בלי לאבד את הרומנטיקה התמימה של גיל הנעורים.

 

"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", במאי: אלפונסו קוארון, משתתפים: דניאל רדקליף, אמה ווטסון, רופרט גרינט, אמה תומפסון, דיויד ת'וליוס, גארי אולדמן, אלן ריקמן, מייקל גמבון