ניסיתם פעם לאמוד במונחי רייטינג את מספרם של האנשים המכלים את ימיהם ולילותיהם כשהלביבה השחורה או הכסופה הזאת צמודה לאוזן ולפה, או משמשת אותם, ביישומיה החדשניים יותר, לכל מיני עיסוקים אחרים? מכון בן-נר הנייד לסקרי התבהמות הציבור עשה זאת: לפחות כל אדם שלישי, ברחוב, במרכזי הקניות, במיניבוס או בתורים השונים, מקדיש את כל ישותו ומודעותו לסלולרי שלו, כאילו היה חלק מגופו. אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההוויה הישראלית אם ייעלמו פתאום הטלפונים הננסיים האלה מחיינו והמצב יחזור למה שהיה לפני כעשור? מחצית מהאוכלוסייה, שחיפשה את הזהות שלה או ברחה ממנה ומצאה את המפלט והייעוד במכשירי הקשר האלה, בטח תגווע מאובדן-דרך ומוטיבציה.
עצובה ומטורפת ככל שנראית תופעה אנתרופולוגית זו, היא לא נולדה יש מאין. חמישים שנה של תהפוכות, שינויים, איומים קיומיים והליכה על סף תהום, מלחמות, משברים חברתיים וכלכליים, מאבקים אידיאולוגיים והקצנות, הפגזה אינסופית של כל החושים והרגשות במטר חוויות עוצרות נשימה ומסמרות שיער יצרו כאוס מושגי, אפתיה מחשבתית, אוזלת יד של היחיד בניסיונות להשפיע או לשנות או לבלום תהליכים ומבוכה קיומית גדולה.
אין פלא שאנשים בארץ מחפשים להם מקלט מהמציאות - והם מוצאים זאת בחוויות של מציאות מומצאת או מעובדת. ספרים, ואני מדבר על סיפורת איכותית, מתקשים להתחרות בעוצמתה המהדהדת של המציאות. מקומות המפלט הם הטלפון הסלולרי, הגלישה והצ'יטוטים באינטרנט, משחקי המחשב, האוזניות עם המוזיקה והשירים המעבדים אף הם, בדרכם הבוטה או האינפנטילית, את המציאות הקשה לאיזה שהן תובנות עמומות של מחאה או הינתקות, בשחור-לבן.
כן. חלק מהם עוד קוראים עיתונים או מאזינים לחדשות ברדיו, כדי לשמור על קשר כלשהו עם המציאות הנכוחה - לשמוח לאידו של נבחר ציבור או סלב שנתפס בהסרחה, או לדעת אם מחר יופעלו כסדרם השירותים הציבוריים.
ספרים? כן, הם נמכרים. ואולי אפילו יש עלייה קטנה כשמדובר בספרים שהם בריחה מהעכשיו הכללי אל העכשיו של האני. וחדשות לבקרים צצים כותבים חדשים וצעירים, עם אמירה חדשה ושונה, ולעתים אפילו מרגשת. הביקורת ובעיקר היחצנים יוצרים סביבם הילה גדולה, בעיקר לקראת שבוע הספר.
קונים ספרים כמין הרגל ישן (משער מכון בן-נר לחקר הסרקאזם של סופרים מתוסכלים) - ספרים שלא כולם נקראים ממש (למה לטרוח אם יש תמצית מקוצרת על העטיפה האחורית או בביקורת בעיתון?), וגם אלה שנקראים, ספק אם ברובם נחרטים בזיכרון, וספק אם הם משפיעים ממש על קוראיהם בחוויה שהם יוצרים, במשמעות, בהבנת הנקרא וביצירת מה שפעם נקרא קתארזיס.
פעם היו ספרים משפיעים. היום יש סופרים שמנסים להשפיע ולשנות לא דרך ספריהם אלא דרך המוניטין שלהם. בעצומות, בהפגנות, במאמרים. אני יודע שזה לא מקורי, אבל די להיכנס לקפה של "בארנס אנד נובל" בניו יורק או לרכבת התחתית של לונדון ולראות עשרות אנשים יושבים בשקט, שקועים בספריהם. אולי שתקום אצלנו רכבת הפרברים יחזור הישראלי הנוסע להעביר את הזמן בקריאת ספרים (אם כי לדעתי הוא יבחר במשחק מחשב בדגם המעודכן של הטלפון הנייד שלו).
אז אמנם יש "שבוע הספר", אנשים מסתובבים עם שקיות פלסטיק, סופרים חותמים התקשורת מסמנת חגיגה קטנה מלאת שביעות-רצון וסלחנות מתנשאת, יש עדיין עבודה למבקרי ספרות ולמנהלי פורומים באתרים, יש רשת שיווק שהשתלטה על שוק הספרים וקובעת עדיפויות וטעמים, מו"לים שרק יצר התחרות עם עמיתיהם מניע אותם, וסופרים מתוסכלים, שמתלבטים בשאלה הפתטית - למי אני עמל ולמה ובעבור מה וכמה (לא. לא כותב שורות אלה, שהוא אדם מאושר יחסית ושמח בחלקו, עד כמה שאני כשר להעיד עליו)- אבל בסך הכל, זה לא זה.
כי ספרים זה כמו נוסטלגיה: זה לא מה שהיה פעם. נשאר, כמו בשיר, רק הגעגוע.