דגל שחור

הקיץ כאן, ורבבות כבר גודשים את חופי הארץ. ומה מחכה לנו שם? מים מזוהמים, מחירים מסוכנים, ג'יפים וטרקטורונים. בוא אלינו, אלינו אלינו. לים?

1. מי יגן על חופי ארצנו?

 

החברה להגנת הטבע מקפידה כל שנה לפרסם דו"ח על מצב החופים שלנו, וכך עשתה גם היום (ב'). גם מבלי להתעמק בדו"ח העדכני,  לא צריך להיות מומחה גדול כדי להעריך שהפגיעה בחופים נמשכת.

 

מי שעוקב אחרי הנושא, ולא רק באמצעי התקשורת, יודע שהבנייה על הקו המים נמשכת, גם אם ארגוני הסביבה, באמצעות בתי המשפט, מעכבים אותה (רק באחרונה התבשרנו על כוונה של הקיבוצים געש ושפיים להרחיב את השטח הבנוי שלהם לכיוון הים).

 

חדשות לבקרים אנו שומעים על הזרמות ביוב לים עקב תקלות במכוני הטיהור השונים או בקווי הולכת השפכים. ואם לא די בכך, אנו מוצפים הזמנות לאירועים פרטיים בחופים, כמו בחוף ניצנים המפורסם – וכל זאת על חשבון זכותו של הציבור (משלם המיסים) ליהנות מחופי ים נקיים, פתוחים וארוכים ככל האפשר.

 

אז מתי נגיע ליום שבו כל הדברים שנאמרו לעיל יהיו מיותרים?

(דוד הכהן)

 

2. צ'יפס ספוג במחיר מופקע

 

הזיכרון הראשון שלי מחוף הים הוא טעם הביצה הקשה. לא החול החמים,לא הגלים שליטפו את גופי הקט, לא הריח המלוח על המים.

הייתי בת שנתיים בטח, ובאתי עם סבא וסבתא והצידנית, לבילוי של אחר צהריים בים. מייד אחרי טבילה קצרה התחיל הריטואל הפולני האמיתי בשבילו הגענו – האבסת הילדה.

 

מעולם לא היו הלחמניות נימוחות יותר, הסלט ירוק יותר הענבים מתוקים יותר מאשר בביקורים האלה על חוף הים. אפילו על ריח הביצה הקשה התגברתי, וטרפתי אותה (עם הצהוב) בהנאה. הצ'ופר של היום (וההוצאה הגדולה ביותר בהתחשב בעובדה שכניסה לא עלתה אז כסף) היה "האיש מהארטיקים" שכיתת את רגליו והגיע עד למקום בו ישבנו. אם אכלתי יפה קיבלתי ארטיק לימון אחד.

 

המון שנים חלפו מאז. את הצידנית וההוא מהארטיקים החליפו מזנונים עתירי תפריט וצל. חיש קל הבינו האמהות לשמחתן, שאין עוד צורך ללכת בדרך הסבתא ואפשר פשוט להסתפק בארנק,

 

ואכן בשנים האחרונות מכילים התיקים הגדולים בעיקר מגבות וכובעים, מסנני שמש עתירי מספרי spf ובקבוקי מים מינרלים. אמא משקיענית תדחוך לתיק גם איזו קערת טפרוור מלאה בפירות העונה שחוזרים בדרך כלל כלעומת שבאו, וישר לפח.

 

את האוכל ה"כבד"  הן משאירות למזנון שעל החוף, זה שהמורעבים שתחת השגחתן (עם בלוטות טעם של מקדונלדס) כל כך נהנים לאכול בו ארוחה שלמה .

 

מילא האוכל הלא-משובח (למה זה דרך אגב?) מאיפה, האירו נא את עיני, מאיפה בדיוק באים המחירים? לו לפחות היינו נהנים מתמורה מצוינת לכספינו - אבל לשלם מחיר מופרך לגמרי עבור חוסר מאמץ? עבור אוכל רע בצלחות פלסטיק? עבור שירות שצריך לחלוף מהר מן העולם?

 

העובדה כי מדובר בפרוייקט עונתי לא נותנת לבעלי המזנון שעל החוף לגיטימציה לזלזל בלקוח המבקש את שירותיו. יוגש לאלתר אוכל הגיוני במחירים הגיוניים, גם על החוף.

(טלי חרותי סובר) 

 

3. רעשים בזוגות

 

יום שבת הגיע והחלטתם ללכת לים עם הילדים, למרות הלכלוך, מחירי הכניסה והצפיפות. כי למרות הכל, זה אמור להיות כיף. הילדים נהנים, המים קרירים והשמש אמנם יוקדת, אבל בצל תחת השמשיה זה נחמד.

 

אז הגעתם לחוף, מצאתם מקום להשתרע, פרשתם את המגבות, מרחתם את הקרמים עם ההגנה המקסימלית. ונשכבתם מתוך מטרה להירגע מכל השבוע המטורף שעבר עליכם.  שלווה: הגוף נרגע, העיניים נעצמות, שקט מודמה אופך אתכם. ופתאום נוחת לכם על הראש בהפתעה משהו ספוגי.

 

אתם פוקחים את העיניים בעצבים, ורואים מישהו רץ לעברכם, מבקש סליחה תוך שהוא מעיף חול לכל עבר עם הרגליים שלו, ולוקח כדור שחור מגומי.

 

כן, משחק המטקות מסתבר עדיין לא יצא מהאופנה. תמיד יהיו כמה זוגות על החוף שיכו בכדור אחד לעבר השני, יעשו רעש, יפגעו באנשים חפים מפשע ויהיו מרוצים עד הגג. אז לידיעת חובבי המשחק: זה אינפנטילי, עושה רעש, מעצבן ופעמים רבות גם מציק.  שחקו בבית.

(שלומי דונר)

 

3. על טרקטורונים ואופנועים

 

אבל מהם זוג מטקות וכדור לעומת בעלי הטרקטורונים שחושבים שחוף הים הציבורי, בו יש מאות ילדים, הוא מקום נהדר לבחינת הביצועים של הכלי שלהם ולהפגנת גבריותם המתפרצת.

 

ומה עם בעלי הג'יפים ארבע על ארבע, שבמקום להחנות בחניה מסודרת חושבים שזה נורא גזעי להגיע עם הרכב עד החוף.   

 

ומה עם אופנועי הים, שמסכנים את המתרחצים.

 

החוף, לידיעת כל אלו, הוא לא מקום לכלי רכב. הרשויות המקומיות המתפעלות חופים אמנם אומרות וטוענות כי "השנה נאכוף את העניין, ופקחים יטילו קנסות כבדים על טרקטורנים וג'יפים שיגיעו לקו החוף".

 

בפועל זה לא קורה, ומה שכן קורה זה שהרביצה על החוף כבר מלווה בסכנות אחרות, מלבד המדוזות.