איגלסיאס לייט

שי גבסו, שמאלץ כחול-לבן, הוא לא עוד סלברטי מפס הייצור של "כוכב נולד", אלא זמר של ממש, אבל בנתיים הוא נשמע כמו סבא קשיש

בעוד נינט טייב עסוקה בטלוויזיה ושירי מימון בכתיבת טורים על "כוכב נולד 2" וב"אקזיט", שי גבסו כבר נמצא בעיצומה של קריירה מוזיקלית של ממש עם אלבום הבכורה "ארים ראשי" שיצא ב-NMC.

 

על עצם הרצינות המוזיקלית יש להוקיר את גבסו שמוכיח ש"כוכב נולד" היא לא רק בית ספר לייצור סלברטיז. אבל בקשר לאלבום עצמו, הדבר הטוב העיקרי שאפשר להגיד עליו, זה שהוא לא נורא. כלומר - אין פה שירים איומים או פדיחות בלתי נסבלות. מן העבר השני, גם קשה להגיד משהו טוב במיוחד על האלבום, הלחנים בסדר, ההפקה השמרנית בסדר, הנגינה בסדר, השירה בסדר - הכל כל כך בסדר, עד שבא לישון.

 

 

עטיפת האלבום

 

למרות גילו הרך, גבסו נשמע קצת כמו סבא קשיש. בלי שום זעם, בלי להט, בלי תשוקה. העיבודים האקוסטים והרכים ממקמים אותו בעמדת הרומנטיקן, ממש חוליו איגלסיאס קטנטן, מלך קיטש משלנו, אבל הכיוון הזה לא תמיד הולם את הקול של גבסו, שחסר את העומק הנדרש כדי לגלם את התפקיד. דווקא בקטעים המעט פופים יותר, סטייל הלהיט "יום ועוד יומיים" או ב"המילים החסרות" נשמע גבסו טוב יותר.

 

בסך הכל, גבסו מוכיח באלבום לא מעט כשרון לכתיבת להיטים וקשה לפספס את הקסם שלו - אבל הפוטנציאל שלו זקוק לליטוש רב. קחו לדוגמה שיר כמו "ארים ראשי", שיש בו רעיון יפה, אבל לא מפותח דיו, או "עד מבואו" שגדול על הקול של גבסו בשתי מידות ועדיף היה לוותר עליו בשלב הזה.

 

גבסו מצליח לגעת בלב, אבל לא לחדור אליו. הוא מרפרף על יותר מדי סגנונות ולא מתעמק באף אחד מהם. זה בהחלט אופייני לזמר בראשית דרכו, שעדיין לא גיבש לעצמו זהות, אבל במקרה של גבסו, שמסלול  ההתפתחות שלו לא סטנדרטי, זה עלול להוות בעיה, אלא אם יאפשרו לו לבנות את עצמו לאט, להשתפשף על הבמות ובחדרי החזרות. אם זה יקרה, יש בהחלט סיכוי שהאלבום השני יפתיע לטובה.