מוח יצירתי: להיכנס לראש של איינשטיין

כל מפעלות האדם - השפה, התרבות, האמנויות, הטכנולוגיה, המדע - הם פרי תכונת היצירתיות בה ניחן מוחו. אילו אזורי מוח קשורים ליכולת מופלאה זו? אילו מנגנונים עצביים וביוכימיים תורמים לה? לאחרונה פורסמו שני מאמרים בנושא זה. על פי האחד, החדשנות היצירתית משתבחת כשהאונה המצחית גורמת לירידה ברמת הנור-אדרנלין במוח והמחשבות נעשות פחות ממוקדות; מחבריו של המאמר השני מצביעים על שורה של חומרים, ובמרכזם פוספוליפידים, כמשפיעים על יצירתיות - וגם על סכיזופרניה.

השאלות המעניינות ביותר שעולות על הדעת אינן שאלות מדעיות – ואני מקווה כי העורך והעורך המדעי לא יפסלו לי הצהרת פתיחה זו... אחת הסיבות לכך היא שהמדע עוסק בתופעות הדירות, שניתן לחזור ולבדוק אותן, בעוד שפעמים דווקא תופעות חד-פעמיות מעוררות עניין עמוק וסקרנות עצומה. כיצד עלו, לראשונה, באוזני רוחו של בטהובן ארבעת הצלילים המוכרים הפותחים את הסימפוניה החמישית?

 

מאיינשטיין עד אמדאוס

 

מה בדיוק קרה במוחו של איינשטיין כשתפש כי מהירות האור קבועה ואינה תלויה במהירותו של הצופה? מה היה סדר האירועים העצביים שהתרחשו בתוך גולגלתו של וולפגנג אמדיאוס כשתווי הרקוויאם החלו למלא את חלל העולם? מה באמת התרחש (כנראה שלא חלום, למרות הסיפור המרתק) אצל קקולה, שפיענח את מבנה הטבעתי של הבנזֶן? ומה חלף בראשו של ארכימדס רגע לפני ה"אאוריקה"?

 

אירועים אלה עיצבו תרבות, השפיעו עמוקות על האנושות, אבל הם עצמם חסומים בפני מחקר מדעי (אף שלא בפני ספקולציות), שהרי הם מאורעות עבר חד-פעמיים. אבל הסקרנות האנושית אינה יודעת מנוח וחוקרי המוח אינם מפנים עורף לשאלת היצירתיות. לא-כי, הם מגייסים את מיטב הכלים המדעיים, גם אם לא לפיענוח השאלות הספציפיות-ההיסטוריות, הרי שלפחות כדי לפענח ככל שניתן את "חוקי" היצירתיות, התנאים להופעתה והגורמים ואף החומרים המעורבים והמשפיעים עליה.

 

חשיבה מתבדרת, דרכים חדשניות

 

מהי יצירתיות? בשאלה זו מתחבטים מחבריהם של שני מאמרים שפורסמו לאחרונה והעוסקים בניסיון להצביע על גורמים מוחיים-חומריים הקשורים ליצירתיות. קנט הילמן ועמיתיו (Heilman, Nadeau and Beversdorf; וראו – לקריאה נוספת) מצטטים במאמרם איפיון הלקוח מספרו (1972) של איש האשכולות, המשורר, המתמטיקאי וחוקר התרבות ג'קוב ברונובסקי (Bronowski), שלפיו יצירתיות היא מציאת קשר – מעין חוט מקשר – ממה שנראה (על פניו, קודם לגילוי היצירתי) כאוסף מגוון ולא מקושר.

 

למשל ניוטון (ללא ספק אחד האנשים היצירתיים ביותר בתולדות האנושות) זיהה חוט המחבר נפילת תפוחים לתנועות גרמי השמיים. עוד מציינים החוקרים כי בספרו (1931) טען ספירמן (C. Spearman) שרעיון יצירתי נובע מצירוף שני רעיונות או יותר , שקודם לכן היו קיימים בנפרד זה מזה. הילמן ועמיתיו – שקראו למאמרם "חדשנות יצירתית: מנגנונים מוחיים אפשריים" – ממשיכים ומסבירים כי יצירתיות פירושה תובנה חדשה והבעה חדשנית של סדר ויחסים.

 

לא בדרך סלולה

 

חדשנות תלויה בכך שהאדם היצירתי ילך בדרך מחשבה והבעה שונה מזו המקובלת, לאמור – יצטיין בחשיבה מסתעפת (מתבדרת divergent; מתבדרת – כמובן בהקשר הרציני, ולא הבידורי…). חשיבה מתבדרת אינה הולכת עקב בצד אגודל בדרך החשיבה הסלולה, אלא מצטיינת בקיצורי דרך מפתיעים ומַעבר בין רעיונות שונים.

 

כתהיית שוליים אני מרשה לעצמי להרהר: כלום איפיונים אלה תקפים באותה מידה ליצירתיות אמנותית וליצירתיות מדעית? למען האמת אינני בטוח בכך לחלוטין, ואולי אין פלא בכך שמדענים – מחבריהם של מאמרים מדעיים – קשובים יותר לאיפיוניה של יצירתיות מדעית-הגותית ואולי מעט פחות לדקויותיה של יצירתיות אמנותית, כמו מוזיקה וציור. בהקשר זה אעיר, למען ההגינות, כי פרופ' קנט מ. הילמן טען בדוא"ל כי לדעתו מאמרם עוסק באותה מידה ביצירתיות אמנותית וביצירתיות מדעית.

 

רכיבי חשיבה מתבדרת

 

לחשיבה מתבדרת שני רכיבים: התנתקות מהלך המחשבה הקודם, המקובל, בצד פיתוח פתרונות חלופיים. שהרי אם בעיה מסוימת נותרה זמן רב בלתי פתורה, קרוב לוודאי שהדרכים המסורתיות כשלו, ויש צורך ב"פריצת דרך" מחשבתית חדשה, פשוטה כמשמעה.

 

מבחן נוירופסיכולוגי ידוע הוא מבחן המכונֶה "החלטה מילונית": מקרינים בפני הנבחן צירופי אותיות ועליו להגיב במהירות לשאלה האם צירוף אותיות זה הוא מלה או שאיננו מלה. בגירסת התיחול (priming) של מבחן זה, לפני הקרנת ה"מטרה" (ה"מטרה" היא קבוצת האותיות שביחס אליה צריך הנבדק להחליט) מוקרנת מלה ממש, מלת תיחול.

 

תיחול ומטרה

 

מתברר כי אם מלת התיחול קשורה קשר אסוציאטיבי הדוק למלת ה"מטרה", תגובת הנבחן מהירה יותר. למשל, אם מוקרנת המלה "רופא" ולאחריה צירוף האותיות ח'ו'ל'ה' זיהוי צירוף אותיות זה כמלה אמיתית יהיה מהיר יותר מאשר בעקבות הקרנת "מצפן", למשל, כמלת תיחול. זאת מפני שהמלה "רופא" גורמת לעירור של סביבה סמנטית הקשורה לרופא.

 

בהקשר זה טען מֶדניק (S. A. Mednik) כי לאנשים יצירתיים מערך אסוציאציות "שטוח" יותר מאשר לאנשים שאינם יצירתיים, לאמור שכל מלה נקשרת אצלם ומעוררת בהם תחומים סמנטיים רבים יותר. ואכן, הילמן ועמיתיו מדגישים מאד במאמרם את חשיבות הקישור בין אזורי מוח שונים, כולל בין שתי ההמיספירות של המוח הגדול, שלשתיהן יש תחומי התמחות ואופי התמחויות שונים.

 

מה לעשות בלבנה

 

החוקרים גילפורד (Guilford), טוראנס (Torrance) ואחרים פיתחו מבחנים פסיכומטריים למדידת מידת היצירתיות של נבדקים. בין מבחני היצירתיות יש כאלה המבוססים על הצעת דרכים שונות, רבות ככל האפשר, לשימוש בעצמים פשוטים, כמו למשל "אילו שימושים תוכל להציע עבור לבֵנה?"

 

מה הקשר בין יצירתיות לאינטליגנציה כללית, למנת המשׂכל? מתברר כי תלמידים שלהם IQ נמוך הישגיהם נמוכים במבחני יצירתיות. אבל נראה כי מעל מנת משכל מסוימת – מעין ערך סף, התלות שבין מנת המשכל ליצירתיות היא תלות חלשה. ההנחה היא כי סף משׂכל מסוים נדרש בעיקר לשם רכישת גוף הידע הדרוש בתחום מסוים, רכישת שליטה בכל רזי התחום.

 

מנת משכל מינימלית

 

והנה, אם מתאפשרת רכישת גוף הידע הרלוונטי, עצם היצירתיות תלויה אך מעט במשכל. בָּרון והרינגטון (Barron, Harrington) מצאו כי ערך סף זה עבור אדריכלים הוא 120, אך הסף משתנה בתחומים השונים. מנת משכל מתאימה היא תנאי הכרחי, אך במפורש לא מספיק, כדי לנבא יצירתיות בתחום מסוים.

 

מעניין (ואולי גם מנחם…) לציין כי היו אמנים דגולים, שופעי יצירתיות, שלא הצטיינו בלימודיהם בבית הספר; ביניהם פאבלו פיקאסו שהתקשה במשימות לשוניות מסוימות, וגם לאיינשטיין היו, beleave it or not, בעיות בקריאה שאובחנו כדיסלקסיה התפתחותית (אגב, השיבוש מכוון ומנסה להמחיש את הנאמר באופן… יצירתי).

 

האונה המצחית – מפתח לתיבת היצירתיות?

 

פגיעות בתפקוד האונה המצחית (היא האונה הקדמית של המוח הגדול) עלולות לפגום ביכולת החשיבה המתבדרת. סיבה אפשרית, ואולי לא יחידה, לכך היא חשיבותה של האונה המצחית בתהליך ההתנתקות, התנתקות מדפוס המחשבה המקובל, שהיא כזכור שלב ראשון בחשיבה יצירתית.

 

נטייה לשימור אופן הפעילות וקושי לשנותה מתגלית פעמים רבות בנפגעי האונה המצחית. אלכסנדר לוריא, הנוירולוג וחוקר המוח הנודע, מצא כי בפגועי האונה המצחית מתגלית תופעה של תגובה המודרכת על ידי הגירוי – יכולת ההתנתקות שלהם מהכוונת הגירוי הספציפי פגומה ביותר.

 

מבחן ויסקונסין

 

מבחן ויסקונסין למיון קלפים יכול לשמש לאבחון כושר ההתנתקות. הנבדק מתבקש למיין חפיסת קלפים הניתנת לו, מבלי שנאמר לו מהו קריטריון המיון (צבע, צורה, או מספר), ועליו להסיק זאת על פי תגובת הבוחֵן. מדי פעם משנה הבוחן, מבלי לציין זאת, את קריטריון המיון, והנבחן אמור "לשנות מהלך" בהתאם.

 

התברר כי אצל חולי אפילפסיה, בהם קשריה של האונה המצחית הופרדו בניתוח (לובוטומיה) משאר חלקי המוח במטרה לשכך את ההתקפים, תפקוד זה לקוי – עדות נוספת לחשיבות האונה המצחית בהתנתקות מדפוס קיים לקראת שינוי של מהלך תפישתי. ובאנשים בריאים: עדות לחשיבותה של האונה המצחית בהתנתקות ובחילוף מהלך הכרתי לצורך חשיבה מתבדרת נמצאה בבדיקה של זרימת דם מקומית במוח (regional cerebral blood flow, rCBF) במהלך מבחן ויסקונסין למיון קלפים ובמבדקי חשיבה מתבדרת.

 

יצירת קישורים – כישורים ליצירה

 

הילמן ועמיתיו מדגישים, כאמור, בהקשר היצירתיות את חשיבות קישורם של אזורים מוחיים האוצרים סוגים שונים של מידע ודרכי פעולה. הם מעלים את הטיעון הבא: היצירתיות, בעיקר במדע, יורדת כרגיל עם הגיל. והנה לאחרונה התברר כי כשמשווים מוח של בן 90 בריא (שאינו לוקה בדמנציה) עם מוחו של בן 20, מתגלה צמצום רק של כ- 10% במספר תאי המוח, אבל האורך הכללי של סיבוני עצב מקשרים מצטמצם במידה גדולה עם הגיל – הצמצום בסיבוני העצב המקשרים אחראי, אם כן, לירידה ביצירתיות, הרבה יותר מן הצמצום הקטן-יחסית במספר תאי העצב.

 

עוד עדות תומכת לחשיבות קישורם של אזורי מוח שונים ליכולת של חדשנות יצירתית הם מוצאים במחקרי אלקטרו-אנצפלו-גרם, EEG. באחד המחקרים נדרשו נבדקים רגילים לחשיבה יצירתית, והתברר כי בזמן זה התרחבו אזורי המוח שפעילותם היתה מתואמת (קוהרנטית) מבחינת גלי המוח.

 

חשיבות האונה המצחית

 

אבל חשיבות מיוחדת ביצירתיות מייחסים החוקרים – וכבר נוכחנו בכך – לאונה המצחית. זאת, בין השאר, בעקבות מחקר של השוודים קרלסון, ונדט ו-ריזברג (Carlsson, Wendt, Risberg). החוקרים השוודים הישוו את זרימת הדם המקומית (rCBF) במוחות שתי קבוצות של נבדקים: כאלה שהגיעו להישגים גבוהים במבחן יצירתיות, וכאלה שזכו בציון נמוך במבחן זה.

 

התברר כי בעת ביצוע משימה יצירתית – "הצע כמה שיותר שימושים בלבֵנה" – בקרב היצירתיים היתה הגברה גבוהה יותר בפעילות האונה המצחית (אם כי לא רק בה), מאשר בקרב קבוצת הלא-יצירתיים. לאונה המצחית קשרים עצביים הדוקים עם אזורי האונה הרקתית ואונת הקודקוד האוצרים מידע סמנטי, והילמן ועמיתיו מעלים אפשרות כי קשרים אלה מאפשרים לאונה המצחית לדכא פעילות באזורים בהם שמור מידע סמנטי דומה, ובמקביל היא יכולה להגביר פעילות באזורים בהם נמצא מידע שנקשר כרגיל רק באופן רופף לעניין הנדון.

 

פתרון יצירתי חדשני

 

באופן זה יכולה האונה המצחית לתרום למציאת פתרון יצירתי-חדשני. ואכן, תוך שימוש בדימותי מוח בעזרת פליטת פוזיטרונים, PET, מצאו לפני זמן מה בורגס (Burgess) ועמיתיו עדויות לשוני תפקודי בין האזור הצידי של הקורטקס הקדם-מצחי (prefrontal) לבין האזור המרכזי שלו: בעוד האזור המרכזי מדכא פעילות עצבית שמקורה פנימי, הרי שהאזור הצידי דווקא פועל לשימורה.

 

היו מדענים שהעידו על עצמם שפתרו בעיות מדעיות מציקות במצב של נים-לא-נים, לקראת הירדמות או עם יקיצה, במצבים של נינוחות ורוגע. נקודה זו, של רוגע כמצע לחדשנות יצירתית היא, כפי שניווכח, נקודת מפתח בתיאוריה של הילמן ועמיתיו, והם קושרים זאת לרמת השליח העצבי נור-אַדרֶנלין (המכונה גם נור-אֶפּינֶפרין).

 

חיבור סיפורים

 

מרטינדייל ו-הסֶנפס (C. Martindale, N. Hasenfus) חילקו נבדקים לשתי קבוצות על-פי הצלחתם בחיבור סיפורים יצירתיים: קבוצת יצירתיים וקבוצת לא-יצירתיים. אחר הישוו את הפעילות החשמלית של מוחותיהם כפי שהיא נמדדת על-פני הגולגולת – EEG. במצב מנוחה לא נתגלו הבדלים ברישומי EEG בין חברי שתי הקבוצות.

 

ואולם כשהוטלה עליהם משימה לחבר סיפור, באלקטרו-אנצפלו-גרם של היצירתיים נתגלו גלי אלפא ניכרים הרבה יותר מאשר בקרב הלא-יצירתיים. גלי אלפא הם גלי EEG איטיים-יחסית (תדירות 8 - 14 הרץ) וגבוהי משרעת, שמעידים על סינכרוניזציה של הפעילות המוחית; גלים אלה אופייניים למצב של רוגע, וכרגיל הם מתקבלים כשהנבדק שוכב במנוחה, נטול מטלות ודאגות, ועיניו עצומות.

 

דסינכרוניזציה

 

במצב עוררות ודריכות חלה דסינכרוניזציה, ואז משרעת גלי ה- EEG יורדת ותדירותם עולה. לאמור – כדי להיות יצירתי בכתיבת סיפור על המוח שלך לגלות פעילות אלפא: להיות שרוי ברוגע ובפעילות סינכרונית. ואכן, חוקרי מוח ויצירתיות העלו השערה כי עוררות גבוהה של המוח בעקבות חשיפה לעקה (stress; למשל מבחן…) מלווה במקרים רבים בניסיון מודע למצוא פתרון לבעיה שעלתה.

 

בנוסף, רמת העוררות הגבוהה מדכאת העלאת אסוציאציות רחוקות, שאינן ממוקדות רק בפרטים הספציפיים. לעומת זאת עוררות נמוכה של קליפת המוח הגדול מאפשרת העלאת אסוציאציות חריגות, אולי "חלומיות". ומצבי עקה, נזכיר, קשורים לרמה גבוהה של נור-אדרנלין.

 

"כשהרגש דועך, השיר הנכון מדַבר.

עד אז דִבֵּר הרגש, השיר האחר.

עכשו הגיע הזמן לַשיר הנכון לדַבֵּר".

 

(נתן זך: "השיר הנכון", מתוך "כל החלב והדבש". עם עובד, תשכ"ו).

 

והרי ניתן לקרוא כאן רגש – לשון התרגשות, לאמור: השיר הנכון, הטוב, היצירתי, נכתב כשהתרגשות שעוררה את השיר דועכת, ורמת הנור-אדרנלין יורדת… או-אז גואה-עולה היצירתיות. סביר להניח כי ברוגע ובגלי אלפא המובילים לחשיבה מתבדרת אין די, וכי תכונה נוספת מניעה יצירתיות: תשוקה לחדש, חיפוש של חידוש (novelty seeking).

 

תשוקה זו נפוצה יותר בקרב אנשים שבמסלול גמול-ההנאה שבמוחם קולטנים פחות רגישים מהרגיל לנוירוטרנסמיטר דופאמין, השליח העצבי שמפעיל את מסלול הגמול (וראו: "גנים של ריגוש", גליליאו 15). דא עקא, אנשים שלהם קולטני דופאמין תת-רגישים במסלול גמול-ההנאה נוטים יותר להתמכרויות שונות, כגון לאלכוהול (וראו: 'אות קין – ואותיות הדנ"א', גליליאו 18). ואכן , יוצרים רבים, ובעיקר משוררים, מלחינים וציירים, ידועים בחיבה יתירה לטיפה המרה...

 

ואולם הילמן ועמיתיו מבקשים להצביע לא רק על "הקשר הגנטי" של קולטני דופאמין להתמכרויות, מחד גיסא, ולחיפוש חידושים ומכאן לחדשנות יצירתית, מאידך גיסא, אלא גם על האפשרות שחומרים ממכרים מסוימים, דוגמת אלכוהול, עשויים להשרות רוגע ובעקבותיו חשיבה מתבדרת וחדשנות יצירתית.

 

האתר הכחול ואות ההזעקה: נור-אדרנלין

 

חוקרים שונים טוענים, כבר נוכחנו, כי גירויים עזים ועקה גורמים עוררות של קליפת המוח הגדול, וכי עוררות זו ממקדת את החשיבה במציאת פתרון מעשי, בבחינת "כיבוי שריפות", ומונעת התפרשׂות של החשיבה וחשיבה חדשנית-יצירתית. במצב עוררות המוח ממוקד בגירויים איתם צריך למהר ולהתמודד, ומושתקים הרהורים שמקורם פנימי.

 

במילים אחרות: במצב עוררות גדל היחס שבין ה"אות" (הפעילות המוחית בתגובה לגירוי) לבין ה"רעש" – הפעילות שאינה נובעת במישרין מן הגירוי, פעילות שמקורה פנימי. זאת משום שהמערכת ממוקדת במשימה המיידית, שאולי היא משימת חירום, משימת "לחימה או מנוסה"; כל רגע שיוקדש לחשיבה מתבדרת, מפליגה לאסוציאציות רחוקות ולעולמות אחרים, כל רגע שיוקדש להרהורים פילוסופיים-יצירתיים, עלול לעלות אז במחיר החיים.

 

ארץ הדיכויים

 

אכן, כך אומרים "כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות". אצלנו, אגב, זו אינה רק מטאפורה, וידוע לי במפורש על יוצרים אחדים שטוענים שכאן בארץ כמעט שאינם יכולים ליצור, ושכדי ליצור עליהם להפליג למקומות אחרים, רגועים יותר, מלחיצים פחות, פחות נור-אדרנליניים. השליח העצבי (נוירוטרנסמיטר) המזעיק את המוח, מעוררו לפעילות ממוקדת, הוא הנור-אדרנלין. הנור-אדרנלין, זו הטענה, ממקד את החשיבה במשימה המעשית הדחופה, ומדכא חשיבה מתבדרת – מונע יצירתיות, מדכא חדשנות.

 

הנה עדות עקיפה, אולי רק ספק-עדות, המבוססת על מבחן התיחול (priming) שתואר כבר ועל התרופה אֶל-דופה (L-DOPA), הניתנת, בין השאר, לחולי פרקינסון. כל עוד מדובר בתיחול "ישיר" (דוגמת רופא/חולה), תגובות של נבדקים הנוטלים אל-דופה למבחן כמעט שאינן נבדלות מתגובות אנשים שלא נטלו את התרופה. אבל החומר אל-דופה מקטין מאוד את אפקט התיחול כשמדובר באסוציאציות רחוקות מעט יותר (רופא/מד-חום).

 

השליחים

 

ניתן להסיק מכך שהשליח העצבי דופאמין מגביר את היחס אות לרעש, והופך רשתות סמנטיות במוח לממוקדות יותר, לפחות מתפרשׂות. ואולם הילמן ועמיתיו מבקשים לפרש זאת אחרת: הנור-אדרנלין נוצר בתאים מדופאמין (שהוא עצמו נוצר מאל-דופה) – שניהם נמנים עם קבוצה קרובה של שליחים (נוירוטרנסמיטרים והורמונים): הקָטֶכוֹלאָמינים. ובכן, הם טוענים, הנבדקים נטלו אל-דופה, אך מה שגרם לצמצום שדה האסוציאציות אינו אחר מאשר הנור-אדרנלין, שהוא ה"נכד" של אל-דופה (אל-דופה -> דופאמין -> נור-אדנלין) במשפחת הקטכולאמינים.

 

במערכות שונות נקשר הנור-אדרנלין לקולטנים שונים; מבחינים בין שתי קבוצות קולטנים: קולטני אלפא וקולטני ביתא. חומרים הנקשרים לקולטני ביתא ומונעים הפעלתם על-ידי הנור-אדרנלין מכונים "חוסמי ביתא" (beta-blockers). פרופנולול ו-נדולול שניהם חוסמי ביתא. ואולם נדולול חוסם קולטני נור-אדרנלין רק במערכת ההֶקפית, לא במוח, בעוד פרופנולול חוסם הן במערכת ההקפית והן במוח.

 

האטת הגמישות

 

והנה, כשנבחנו תגובות נבדקים במשימה הדורשת גמישות קוגניטיבית מסוימת (זיהוי מילים שאותיותיהן שוכלו), התברר כי נדולול אינו משפיע על הביצוע, בעוד פרופנולול גרם לתגובות זריזות יותר. פירוש הדבר הוא שהשפעתו המוחית של נור-אדרנלין מאיטה ביצועים הדורשים גמישות.

 

תמיכה בטענה בדבר השפעתו המדכאת של נור-אדרנלין על חשיבה מתבדרת ועל חדשנות יצירתית ניתן להפיק ממחקר השפעותיו הקוגניטיביות של גרעין מוחי (לאמור – צבר תאי עצב במוח) המכונה "האתר הכחול" (locus coeruleus וגם locus ceruleus ). רמה מתמדת גבוהה של פעילות תאי העצב שבגרעין זה מגדילה את רמת הנור-אדרנלין בקורטקס, כמו גם בחלקים אחרים במוח, והתברר כי היא מגבירה תהליכים מוחיים מטיפוס "מלמטה למעלה" – לאמור – תהליכי עיבוד מידע חושי שמגיע "מלמטה", מהחושים, אל המוח.

 

פעילות האתר הכחול

 

לעומת זאת, רמה נמוכה של פעילות "האתר הכחול" עשויה להועיל לעיבוד "מלמעלה למטה" – תהליכי עיבוד של מידע שמקורו הישיר אינו בחושים אלא בפעילותו הפנימית של המוח, מה שמעודד חדשנות יצירתית. אמנם, המקור העיקרי לנור-אדרנלין הפועל בקורטקס הוא "האתר הכחול" השוכן בגזע המוח, אך פעילותו של האתר הכחול מושפעת מן האונה המצחית של הקורטקס – האונה המצחית היא האזור הקורטיקלי היחיד שמשפיע עליו, וכפי הנראה ההשפעה היא בחלקה השפעה מעכבת-פעילות (אינהיביטורית).

 

הווה אומר: פעילות נמרצת של האתר הכחול מציפה את קליפת המוח הגדול בנור-אדרנלין; תגובה לכך היא התמקדות הקורטקס בעיבוד מידע חושי, מידע המגיע "מלמטה", ודיכוי פעילות מרחיבת אסוציאציות, יצירתית. פעילות האונה המצחית של קליפת המוח הגדול יכולה לדכא את פעילות האזור הכחול ששוכן בגזע המוח, כך להוריד את רמת הנור-אדרנלין בקורטקס, להגביר תהליכי עיבוד "מלמעלה למטה" – עיבוד של מידע שמקורו פנימי, להרחיב שדות אסוציאציה ולפתוח דרכים חדשות. לאמור – להשרות חדשנות יצירתית.

 

רושם של הטיה?

 

גישות מסוימות ומינוחים מסוימים במאמרם של הילמן ועמיתיו יוצרים אולי רושם של הטיה (bias) מסוימת לכיוון יצירתיות מדעית, בהשוואה ליצירתיות אחרת, אמנותית למשל. וכאמור, הדבר אולי צפוי כשמדובר במאמר מדעי, שחובר בידי מדענים. כך למשל המינוח "פתרונות אלטרנטיביים", שהוא מרכזי במאמרם – אינני משוכנע שהוא כה מרכזי בניתוח של יצירתיות אמנותית.

 

בעוד שמדען ניצב במקרים רבים מול בעיה או מול פרדוקס שדרוש לפותרם, נראה כי במקרים רבים תחושת האמן שונה, והיא תחושה של משהו המתפרץ לצאת, יותר מאשר משהו המבקש פתרון. ואולי במקרה של יצירתיות אמנותית את התיאור "עיבוד מלמעלה למטה" ראוי, ולו במידת מה, להחליף בתיאור "מבפנים החוצה".

 

לחשוב על בטהובן החרש

 

אמנם, מבחינת הפעילות המוחית הכוונה ביסודו של דבר דומה, ואולם יש בכך כדי להוסיף הדגשה לחשיבות המכרעת של המקור הפנימי. אפשר לחשוב, למשל, על בטהובן החרש המחבר במוחו הקודח את הסימפוניה התשיעית. אני תוהה: כלום עמדה בפניו בעיה ודרכי פתרון אלטרנטיביות?

 

או שתיאור מתאים יותר הוא פרץ טהור של יצירה, תהליך פנימי מתחילתו? בעבר כבר הצעתי השוואה של יצירה שהיא בבחינת "יש מאין" לתיאוריית ההפעלה-הרכבה, שנוסחה בניסיון לבאר את מקורם של החלומות כהפעלה של קליפת המוח הגדול על-ידי פעילות אקראית בגזע המוח, ובעקבותיה עיבוד ובניית "סיפור" (זוהי ה"הרכבה") שהוא תוכן החלום.

 

מיקרו הברקות

 

באנלוגיה לתיאוריית ההפעלה-הרכבה כהסבר למקור החלום ניתן אולי לחשוב על מוח יצירתי בתחום כמו אמנות, שבו לא ניצבים פרדוקסים ובעיות להתמודד עמם, כעל מוח שניחן בפעילות אקראית רבה, שטף של אותות אקראיים, "מיקרו הברקות" שנוצרות על ידי מנגנון הפועל כמחולל (גנרטור) היוצר "רעש".

 

אותן הברקות זעירות, הבלחות לא צפויות, שמצליחות לעורר עניין וקשב בחלקי מוח אחרים עוברות עיבוד, שִכלול ועיבוי ונכללות לבסוף ביצירה. אם מקבלים תיאור מוצע זה, בהחלט מתקבל על הדעת כי בעת חירום או התגייסות של המוח נוכח אירוע חיצוני כלשהו יהיה דיכוי של הפעילות הספונטנית של המחולל המוחי, מחד גיסא, ומאידך גיסא יהיה צמצום במשאבי המוח המוקדשים לסינון, בחינה ועיבוד של אותות פנימיים-ספונטניים אלה, תוך מיקוד הקשב לאירוע החיצוני, להערכת חשיבותו ולתכנון תגובות הגוף החיוניות, לפחות "עד יעבור זעם".

 

שפע חומרים כפָּלֶטה של צייר

 

"פסיכוזה ויצירתיות: האם הקשר הנעלם הוא מנגנון הקשור לפוספוליפידים?" – כך תוהים פרופ' בראדלי פוֹלֵי (Folley) ועמיתיו במאמר שהתפרסם בדצמבר האחרון (וראו: לקריאה נוספת). מקדמת דנא נקשרה בתודעה באנושית יצירתיות עם חריגוּת ומחלת נפש – מה שהיום היו מכנים "פסיכוזה" – בנוסח "אוויל הנביא, משוגע איש הרוח" (הושע ט' 7). פולי ועמיתיו מצביעים על אפשרות שהחוליה המקשרת את התהליך היצירתי לפסיכוזה היא המטבוליזם של פוספוליפידים בקרומיות תאי העצב והקשר שלו למערכת הנור-אדרנלין.

 

עדויות רבות מצביעות על קשר בין סכיזופרניה לבין מטבוליזם לקוי של פוספוליפידים בקרומיות התאים. מטבוליזם לקוי זה עלול להיגרם עקב איבוד של חומצות שומן רב-בלתי-רוויות (וראו: דינה צפרירי – "שמן דגים בביצים, בחלב, או בסטייק", גליליאו 67, עמ' 17-18) מקרומיות התאים.

 

מה קורה בסכיזופרניה

 

הפחתה בכמות חומצות השומן הרב-בלתי-רוויות ההכרחיות, כגון החומצה הארכידונית, יכולה לנבוע מהפחתה בהספקתן לקרומיות התאים, או עקב סילוק מואץ שלהן מהקרומית. החוקרים מניחים כי בסכיזופרניה שני התהליכים מתרחשים, כשסילוק המואץ מהקרומיות נגרם מפעילות-יתר של האנזים פוספוליפז- A2.

 

אחת המסקנות היא שניתן לאבחן מצב זה בכל מערכות הגוף, משום שבכולן יתגלה ליקוי בפוספוליפידים. בדיקה שנוהגים לערוך היא הרחבה של כלי הדם בעור ("הסמקה") בתגובה ישירה לטיפטוף מקומי על העור של הוויטמין ניאצין (הקרוי גם חומצה ניקוטינית). ואכן, בעורם של חולי סכיזופרניה כלי הדם אינם מגיבים תגובת הסמקה רגילה לטפטוף של ניאצין.

 

חוליית הקישור

 

ואולם כיצד קשורה לכך יצירתיות? חוליית הקישור, על פי התיאוריה של פולי ועמיתיו – תיאוריה שהם עצמם מעידים עליה שהיא תיאוריה גולמית בשלב זה – היא הממצא לפיו חומרים המעכבים את האנזים פוספוליפז- A2 מצמצמים התחדשות של סיבוני עצב מפרישי נור-אדרנלין; והרי בקשר של נוירוטרנסמיטר זה ליצירתיות דרך השפעתו על דריכות ועוררות כבר נוכחנו.

 

ההשערה שהם מעלים היא כי חומרים המעכבים את פעילות האנזים פוספוליפז מצמצמים שחרור של חומצה ארכידונית מן הקרומיות, וכתוצאה מכך מצמצמים את תהליך ההתחדשות של סיבוני עצב מפרישי נור-אדרנלין באזור הכחול, מיודענו השוכן בגזע המוח. ואולם בשונה מן הגישה של הילמן ועמיתיו, הרומזים כזכור לקשר מונוטוני בין רמת הנור-אדרנלין לבין מחשבה מתבדרת וליצירתיות (לאמור – ככל שזה נמוך, אלו מתגברות), פולי ועמיתיו מצביעים על קשר לא-מונוטוני, אלא על עקומת מינימום, קשר שבעברית עכשווית ניתן לתארו כ"ירידה לצורך עלייה".

 

הכירו את אַפּוֹליפופרוטאין D

 

נוסף לחומצה הארכידונית, פולי ועמיתיו מצביעים גם על אַפּוֹליפופרוטאין D. זהו חלבון המוביל ליפידים בדם ולמוח, ולפיכך יש לו השפעה על צמיחת עצבים. החוקרים מעלים השערה כי הרמה של ליפופרוטאין זה משפיעה על פעילות התלמוס, שהוא המקור לגלי אלפא ב- EEG, גלים המעידים כזכור על רוגע וקשורים לחשיבה מתבדרת.

 

חומר נוסף שהם מציינים את חשיבותו בהקשר החשיבה היצירתית הוא חומצת שתן (חומצה אוּרית), שפועלת כחומר מונע-חימצון ובכך עשויה להשפיע על הפוספוליפידים, נושא מאמרם של פולי ועמיתיו. כשהישוו שתי קבוצות של סטודנטים, כאלה שהצטיינו במבחן חשיבה מתבדרת, וכאלה שהישגיהם במבחן זה היו דלים למדי, התברר כי רמת חומצת השתן בדמם של היצירתיים היתה נמוכה במידה משמעותית מרמתה בדם של הלא-יצירתיים.

 

הקשר המשולש

 

אמנם, גורמי סביבה שונים, כגון הרכב המזון, משפיעים על רמת חומצת השתן בדם, אך זו מושפעת במפורש גם על ידי גורמים גנטיים. יש עדויות לרמה נמוכה של חומצת שתן בדמם של סכיזופרנים, ולכך שטיפול בתרופה הנוירולפטית הָלוֹפֶּרידול מעלה בחולים אלה את הרמה של חומצת שתן. אם תרצו, הרי זה קשר משולש בין חומצת שתן, יצירתיות וסכיזופרניה.

 

פוספוליפידים, האנזים פוספוליפז A2, חומצות רב-בלתי-רוויות כמו חומצה ארכידונית, ניאצין (חומצה ניקוטינית), אפוליפופרוטאין D, התרופה הלופרידול, כל אלה ואחרים, והשפעותיהם המורכבות על הנור-אדרנלין ; אולי נותרתם עתה עם תחושה מוזרה של פריטת מותר האדם האמיתי – יצירתיותו, המצדיקה את תיאורו של בן-אנוש בבחינת "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהילים ח' 6) – לפרוטות חומריות.

 

אך זאת יש לזכור, מטרת המחקר המדעי היא לנסות ולחשוף ככל הניתן מנגנונים חומריים העומדים גם בבסיס התופעות והתכונות הנשגבות ביותר; לא חלילה מתוך רצון למסמס את השגב ולרדדו, אלא כדי לנסות לפענח גם את הבטיו החומריים-גופניים. אם תרצו, כשם שצייר-אמן צריך להכיר הכרות אינטימית לא רק את מושאי ציוריו אלא גם את חומרי הצבע, הפיגמנטים והממיסים, והקומפוזיטור – את התכונות האקוסטיות של כלי הנגינה ואת המגבלות הטכניות של הקול האנושי.

 

לקריאה נוספת

 

Heilman KM, Nadeau SE, Beversdorf DO:

Creative innovation: possible brain mechanisms. Neurocase. 2003 Oct;9(5):369-79.

 Folley BS, Doop ML, Park S:

Psychoses and creativity: is the missing link a biological mechanism related to phospholipids turnover?

Prostaglandins Leukot Essent Fatty Acids 2003 Dec 69:467-76

 

תודה לגב' רחל בן-אליעזר ממכללת דוד ילין על סיועה הלבבי בהשגת המאמרים