כצנלסון 11: המעדניה של אלכס

אלכס, מנהל מעדניה כמעט 12 שנה יחד עם אשתו. למרות המיתון העמוק במשק והנטישה הגדולה של העולים מרוסיה את גבעתיים, הוא עדיין מאמין בעסק הקטן שלו ומוכן להשאר עד מאוחר בערב כדי לספק לאנשים נקניקים טעימים

כשנכנסתי למעדניה של אלכס הופעתי לגלות כמויות נדיבות של נקניקים, עופות, גבינות וכל מה שצריך כדי למלא את הקיבה בכולסטרול איכותי. אלכס נכנס בצעדים לחנות. "שלום". אמר ונעמד מאחורי הדלפק. לבוש בחלוק לבן, למרות השעה המאוחרת הוא במצב רוח טוב. "אני מריח כבר את המיטה".

 

המעדניה של אלכס קיימת כבר 12 שנה וכמו כל העסקים העצמאיים במדינה, יש עליות וירידות.

 

 

-  "השנה האחרונה קצת חלשה", הוא אומר. ""אף פעם זה לא היה ככה. אנשים מבזבזים פחות".

 

-  "גם לא בסוף שבוע?", אני שואל.

 

-  "קצת, אבל לא כמו פעם. כשרק התחילה העליה מרוסיה, הייתי מוכר כאן יותר ארגזים של עופות מסופרים גדולים. 12, 13 ארגזים כל יום", העיניים שלו זוכות לניצוץ רגעי. "אין ברירה, צריך לשרוד".

 

- "לאן אני אלך?", הוא שואל בקול. "תלך תסתכל ברחוב פה, כל חודש סוגרים ופותחים חנות. ראית כמה ספרים יש בכצנלסון? יש פה אחד, ספר טוב דווקא, כל היום יושב על הכסא ומשחק שש-בש עם עצמו. בא אחד חדש, פותח מספרה לידו. אנשים השתגעו לגמרי".

 

אני מגלה לו שבסוף כצנלסון, גם הספרים לא מגיעים והחנויות נשארות ריקות, מתמלאות בדואר זבל ובאבק.

 

-  "כל העולים ברחו החוצה, מה יש לעשות כאן בגבעתיים? אין פארקים, אין בילוים, אין קניונים, כלום. כולם עכשיו גרים בחולון, בת ים, אשדוד, אפילו ברמת גן יותר טוב לגור במקום לשלם כאן ארנונה כל כך גבוהה".

 

שתיקה.

 

לקוח דובר רוסית נכנס לחנות, אני נפרד מאלכס לשלום, מודה לו על הזמן ויוצא החוצה. הלך לי התיאבון.

 

 

•  2 באוגוסט 2004: פסק זמן

    ____________________

 

כשבאתי לומר לאלכס שלום ולראות מה חדש בתחום הגלידות הרוסיות, הופעתי לגלות כי הוא יצא לחופשת התאווררות. הדף הלבן שהודבק על דלת הזכוכית, הוכיח זאת באופן מוחלט : "יצאתי לחופשה, אחזור ב 5.8.2004".

 

 

• 8 באוגוסט 2004: בחזרה לשיגרה

    _________________________

 

אלכס חזר מחופשתו זורח ומאושר. "זה היה ממש בזמן", הוא אומר. "בטן,גב. בלי לקוחות, רק מנוחה ואוכל טוב".

 

משפחתו של אלכס החליטה לעודד את התיירות המקומית ובילתה את החופשה הקצרה בים המלח.

 

- "הבעיה הכי גדולה אחרי החופש היא שצריך לקחת חופש כדי להתאושש", צוחק אלכס. בחודשים האחרונים העסקים השתפרו. אלכס ואשתו עובדים קשה.

 

-  "אני לא יכול לעזוב את החנות בשמונה וחצי בערב. תמיד למישהו מתחשק נקניק או סלט לארוחת ערב. אני יכול להשאיר אותו רעב?". הוא תוהה בקול. "אבל יהיה בסדר. העיקר שיש פרנסה".

 

 

• 7 בספטמבר 2004: תלושים מהמציאות

    ____________________________

 

 

20:00. אני מבחין כי המעדניה עדיין פתוחה ונכנס.

 

-  "אין שוקולד יותר?", נשמע קולה של אישה צעירה.

 

אני מבחין בה קבורה בתוך מקפיא גלידות גדול.

 

-  "רק וניל", עונה אלכס. "אני אביא עוד שבועיים".

 

האישה מעט מאוכזבת. מתפשרת על יוגורט פטל, משלמת ויוצאת לדרכה.

 

-  "הולך לך יפה עם הגלידות, הא?", אני מתקרב לעבר דלפק הנקניקים.

 

-  "זה עולם אחר, לא כמו הגלידות הישראליות", הוא אומר. "תנסה פעם".

 

התנועה במעדניה לקראת ערב די חלשה.

"גם החגים לא מביאים לכאן הרבה קונים. כולם הולכים עם התלושים לרשתות הגדולות. חנויות כמו שלי, לא יכולות להתחרות איתן", הוא מודה. "אולי פעם, כש"מזרע" ו"טיב טעם" יהיו כתובים בתלושים, אז תהיה כאן חגיגה. אני לא רואה את זה קורה בחמישים השנים הקרובות".

 

אלכס הולך לכיוון דלת היציאה.

 

- "בוא, הגיע הזמן להאכיל את החתול", הוא מחייך.

 

אנחנו יוצאים החוצה. חתול ג'ינג'י ממתין בקרבת הכניסה. אלכס משליך לעבר המדרכה מספר חתיכות נקניק. "מאוחר כבר", הוא אומר. "צריך ללכת הביתה עוד מעט".

 

אלכס נכנס למגננה ברגע שכלב מתקרב באיטיות למעדניה. "רק שלא יאכל לי את החתול".

 

בשבועות האחרונים, אלכס מפטם את חתול הרחוב בשאריות נקניקים. "הוא יודע מתי לבוא. כמו שעון".

 

 - "יש לך ילדים?" הוא מפתיע בשאלה.

 

- "עוד לא. רק עכשיו עברנו מגידול עציץ לחתולה", אני צוחק.

 

-  "ילדים קטנים לא נותנים לישון, ילדים גדולים לא נותנים לחיות", הוא מגלה. "תחכה עם זה, לא בוער".

 

גבר צנום ומזוקן נכנס לחנות.

 

-  "אני חוזר לעבודה", אלכס נפרד ממני לשלום. "אנשים צריכים לאכול...".

 

אלכס נעלם תוך מספר רגעים, אני מביט בחתול הג'ינגי'. מנת הנקניקים חוסלה בהצלחה.