כצנלסון 32: מרפאת החיות של סתוית

הוטרינרית סתוית כהן החליטה לצאת להרפתקאה ופתחה לפני מספר חודשים מרפאה וטרינרית. בין התאקלמות ושדרוג הציוד, היא מוצאת זמן איכותי לבילוי עם המשפחה ודואגת לטפל גם בחתולי הרחוב.

שתי דקות לאחר שציור הקיר הושלם במרפאה של סתוית, התייצבתי במקום. "זהו, עכשיו זה רשמי". הכריזה והביטה על הציור בעונג רב.  סתוית, תושבת גבעתיים, עבדה בשנים האחרונות בתור שכירה במרפאות שונות באיזור המרכז.

 

"להיות וטרינר שכיר זו עבודה נוחה", היא אומרת. "אבל הכל  תלוי כמה שעות אתה מקבל במרפאות השונות. הבעיה העיקרית היא שעבדתי בסך הכל שלוש שעות ביום וקצת קשה לפרנס משפחה בסכום הזה, במיוחד כשעבדתי דווקא בשעות מאוחרות יחסית, בהן הילדים שלי היו זקוקים לי הכי הרבה".

 

על ההחלטה לעבור לעצמאות יש לה רק מילים טובות, למרות ההוצאה הכספית הגבוהה. "כל יום אני קונה משהו חדש לעסק", היא צוחקת ומצביעה על מכשיר ההרדמה הנוצץ שמונח לו בפינת החדר, צמוד לבלון חמצן גדול ומחוספס. "6,000 שקלים הדבר הקטנצ'יק הזה", היא מגלה. "אבל מה אני אעשה? המרפאה צריכה להשתכלל ולהיות מרפאה אמיתית".

 

הימים חלפו, מדי בוקר ואחה"צ דרשתי בשלומה עד שבאחד מטיולי הערב שלי ברחוב, מצאה אותי חתולה קטנה ומתוקה.

 

כיאה לדיירת רחוב שעירה, הגברת הגיעה מלווה בפרעושים, תולעים ומגוון תחלואים חביבים שיהפכו כל הורה לפקעת עצבים מהלכת. 

 

התחושה הראשונית לא איכזבה אותי. סתוית התגלתה כאוהבת חיות אמיתית.

 

"כל החיות אוהבות אותי עד שאני מתחילה לדקור אותן עם מזרקים", צוחקת סתוית תוך כדי בחישה באוזניים של פּוּשְקי. לא ידעתי שאפשר להוציא כמויות אדירות של לכלוך מחתולה כה קטנה. 

 

- "לך תסתכל על החיות במיקרוסקופ", ציוותה והעניקה לי את המשלוח החביב.

 

-  "יש לה ממותות באוזניים!" צווחתי בבהלה. "שאני אקרא לימ"מ?".

 

סתוית הבטיחה שהכל יסתדר. לאחר שפושקי חוסנה, נוקתה ושופצה עד כמה שאפשר, היא הוכנסה אחר כבוד לביתי הקט ופצחה במלאכת השמדת הספות.

 

שבוע לאחר מכן, גררתי את חתולת הבית לסתוית. "חשוב לחסן נגד תולעים", היא מבהירה. למרבה הצער, הגברת השעירה לא הגיבה היטב בערב.

 

שיחה דחופה לסתוית והיא הפנתה אותנו לעמית וטרינר בגבעתיים.

 

22:30. יום חמישי. זוג הורים מודאגים נושאים חתולה קטנה ומפוחדת ברחובות גבעתיים. הוטרינר החביב בדק את פושקי, הרגיע אותנו ואז דחף לה מדחום למקום רגיש. פושקי בתגובה פצחה בריקוד בטן עתיר דמעות.

 

בסופו של דבר, קיבלנו שחרור הביתה עם הבטחה שלמרות שהחתולה סבלה מחום, היא תתאושש במהרה.

 

השמש עוד לא הספיקה להתעורר וסתוית כבר היתה על הקו.

 

"התינוקת בסדר?", שאלה תוך כדי אין ספור התנצלויות על כך שלא יכלה להגיע אלינו.

 

"השאירו אותי לבד בבית עם שני הילדים", אמרה, אבל לא היה צורך בהסברים נוספים. רופאת המשפחה החדשה של פושקי נמצאה. 

 

סתוית מנסה להתעודד מהעובדה שבגבעתיים ישנה תנועה של אוכלוסיה צעירה שאוהבת חיות. "רוב הקשישים בעיר לא משקיעים בכלב או בחתול מלבד חיסונים הכרחיים פעם בשנה. הצעירים לעומת זאת, משקיעים באוכל, טיפולים, בדיקות שוטפות. אני באמת מקווה שהמרפאה תצליח".

 

"תני לזה זמן". ניסיתי להרגיעה. "ברגע שפותחים בגבעתיים בתי קפה חדשים, סימן שהאוכלוסיה משתנה וחוץ מזה, עם לב ויחס כמו שלך, באמת שאת לא צריכה לדאוג", אמרתי. "אפילו פושקי מסכימה".