כצנלסון 84: המכולת של אלי

אלי, טיפוס חייכן ורגוע, מנהל ב 14 השנים האחרונות מכולת צבעונית ודחוסה ברחוב. בין סידור סחורה לשיחות נפש עם הלקוחות, הוא מתרפק על עברו בנוסטלגיה, נותן טיפים לצעירים וגם מוצא זמן לצפות בטלוויזיה

למרות שהמכולות השכונתיות נעלמות לאט לאט מהנוף העירוני, מסתבר כי ברחוב כצנלסון הן עדיין מחזיקות מעמד. המכולת של אלי ממוקמת מספר בניינים ליד בניין המגורים שלי ויש בה כמעט הכל, במידה ואין חשק להיקבר בתור הקריר בסופר-מרקט המרוחק.

 

אם צלחתם את שביל הגישה המכיל מספר בלטות סדוקות, כנראה שתתקלו בכניסה לחנות, במקרר של שתייה קרה שמזמזם כמו דבורה. המכולת עצמה, צבעונית, דחוסה וקשה ללכת בה לאיבוד עם עגלת הקניות.

 

הביקורים שלי אצל "אלי-מרקט" מועטים ביותר. בדרך כלל אשתי היקרה רוכשת אצלו קוטג'-לחם-חלב-משקה קל וחוזרת עם שקית צהובה שקופה, אותה אנו טומנים במאגר השקיות במטבח.

 

אלי, בן 55, גר בחולון וקם כל יום בשעות בהן השמש לא זוכרת מה תפקידה ביקום.

 

בחמש וחצי בבוקר, גם אם יש גשמי מונסון או גושי ברד בגודל של טרקטורים, המכולת תפתח ויהי מה. מישהו צריך לקבל את הסחורה הטריה.

 

שעת ערב. לאחר טיול בין המדפים השונים, צעדתי לעברו. אלי ישב מאחורי דלפק עבודה גדול, דבוק לכסא עור וצפה בתוכנית קומית בטלוויזיה. כנראה שהיא שם בדיוק לרגעים המתים בעבודה.

 

-  "אני לא קונה שום דבר", אמרתי. "באתי להכיר אותך".

 

חיוך קטן הופיע על פניו. הוא החליש את העוצמה בטלוויזיה וחיכה למוצא פי.

 

סיפרתי לו על "אנשי כצנלסון" ועל כך שלמרות שחלפו כמעט שלוש שנים מאז שנחתתי ברחוב, רוב האנשים זרים לי.

 

- "אתה יודע שאני פה כבר 14 שנה ועדיין לא מכיר את המוכרים ברחוב?". צחק בקול.

 

-  "אז תאר לך שתוכל להכנס לאתר ולראות מי גר ועובד כאן", אמרתי. "לא מפריע לך שאתה לא מכיר כאן אנשים?".

 

-  "אני מכיר את מי שנכנס לכאן, זה מספיק". הוא התרווח על הכסא והתמתח קלות.

 

כששלפתי את המצלמה, הוא בחן אותה בקפידה.

 

- "נראית משוכללת", החמיא. "היא מהדיגיטליות החדשות?".

 

- "כן. מצלמה פשוטה, אבל עושה את העבודה", אמרתי. 

 

-  "יאללה צלם! לפני שאני אתחרט". אמר ונשען על השולחן. 

 

לאחר הצילום, אלי חייך כשראה את דמותו במסך הקטן במצלמה. 

 

"יצאתי חמוד". אישר ופרץ בצחוק. "אני תמיד יוצא חמוד בתמונות".

 

- "זה לא שוחק לעבוד באותו המקום 14 שנה?", אני מתעניין.

 

אלי קם מהכסא, התקרב באיטיות לעבר דלת הכניסה והשקיף בחצי עין על הנעשה מחוץ לחנות. 

 

- "תאמין לי, אנשים לא יודעים כמה קשה זה לנהל עסק", אמר ונשען על אחד המדפים. "במיוחד היום. אנשים לא קונים יותר".

 

-  "אז למה אתה לא עוזב?", אני מצטרף אליו לעמדת המשקיפים על הרחוב.

 

-  "אני כבר לא צעיר", הוא מגרד קלות בסנטרו. "גם מוקי, מהמכולת פה ליד, גם הוא רוצה לעזוב. נשבר לאנשים, כמה אפשר לסחוב?".

 

שתיקה קצרה.

 

-  "ואם תסגור, תחזור להיות שכיר?", אני שואל. "או שתפתח עסק אחר?".

  

-  "מי יקח אותי?", צוחק אלי. "אתמול קראתי בעיתון על כל אלה שמרוויחים 300 אלף שקל בחודש. אני קורא, קורא ופתאום קולט שני חברים שלי, שהיו איתי בצבא".

 

מסתבר שאלי עבד במשרד ממשלתי במשך תשע שנים, עד שהחליט לפתוח את המכולת בכצנלסון ועיניו נוצצות כשהוא נזכר בעבר.

 

- "הייתי משחק איתם כדורגל בהפסקות ואולי, אם הייתי בוחר נכון, יכולתי להיות היום מנהל רשת או סופרמרקט גדול", הוא אומר. "אבל תראה איפה הם ואיפה אני היום".

 

אני מבהיר לאלי שזה קצת קשה לנחש מה יקרה בעתיד.

 

-  "וגם אם היה אפשר, זה היה ממש משעמם לחיות", אני מנסה לרומם את מצב הרוח במקום.

 

-  "ככה זה בחיים, אתה עושה בחירות ואתה לא יודע מה נכון ומה לא. לפעמים רק אחד מאלף מצליח", הוא משיב.

 

-  "בן כמה אתה?", מפתיע אותי בשאלה.

 

-  "27 לא כולל מע"מ", אני מגלה.

 

- "חכה, חכה שתגיע לגיל שלי", הוא אומר ומיישר מספר חבילות במבה סוררות על המדף.

 

-  "אבל גיל 55 זה גיל יפה", אני נלחם.

 

-  "כן, אבל 25 זה עוד יותר יפה", הוא צוחק. "בגיל 55 או שאתה בוכה על העבר או שאתה מברך על המזל. תחשוב טוב טוב על הדרך שאתה בוחר".

 

אישה מבוגרת בעלת שיער בלונדיני מנופח כמו של מארג' סימפסון, נכנסה לחנות והשניים החליפו חיוכים. 

 

-  "יש סיגריות?", היא שואלת.

 

-  "זה לא בריא לעשן", אני מגלה לה בחיוך.

 

-  "מה נשאר לעשות?", היא מצטרפת למעגל הנאנחים. "אני צריכה גם חלב אדום" ממלמלת וניגשת לאחד המדפים.

 

- "אדום?!". אני שואל בבעתה. "מי קונה חלב אדום?!".

 

אלי מחייך ומצביע לעבר המדף בו עומדים בגאווה מספר קרטונים של חלב עמיד.

 

"זה הכל תלוי באחוז", הוא מגלה. "לכל אחד יש צבע שונה".

 

-  "תצליח בחור", אומר אלי וחוזר לשבת מאחורי הדלפק.

 

בתנועות של קוסם מיומן הוא שולף במהירות שקית ניילון צהובה ומגיש אותה לגברת. היא זורקת לתוכה את קרטון החלב וחפיסת הסיגריות. השניים שוקעים לתוך שיחה פרטית בהחלט. אני נפרד ממנו לשלום, יוצא לרחוב ומעביר ליטוף קצר למקרר המשקאות. הוא עדיין מזמזם כמו דבורה צמאה.

 

• 10 בפברואר: תם הטקס

___________________

 

הבטחות כנראה שצריך לקיים ואלי, טיפוס אמין, מכר את המכולת לשני צעירים נחמדים, ארז את הסרט בקופה וחזר הביתה, למשפחה בחולון.