לאסי, הגרסה הוורודה

"טימוליאון ויאטה, בוא הביתה", על כלבלב תמים במסע מפרך בחזרה לאדונו ההומו, הוא מסחטת דמעות מחושבת. נועה מנהיים מעדיפה חתולים

האופטיקאי שלי אמר לי שבלוטת הדמעות שלי התייבשה. התוצאה הישירה של התקלה הזו היא שנידונתי לזנוח את עדשות המגע שלי. תופעת לוואי מעניינת נוספת היא שאפילו ספר שהונדס בקפידה כדי לפרוץ את מעיינות הבכי, כמו ספרו של דן רודס, הותיר אותי יבשה כמדבר ציה. "טימוליאון ויאטה, בוא הביתה" הוא יצירה מחושבת בדיוק כירורגי במטרה להפיק את הכמות המקסימלית של דמעות לעמוד, ואם זה נשמע לכם מעט טכני, זה נובע אך ורק מהעובדה שזה אכן כך.

 

גיבור הספר הוא כלב מעורב וחביב בעל שם ארוך, שלו עיניים מלאות חיות ועגומות, כעיניה של ילדה קטנה. כבר מתיאור פשוט זה תוכלו להרגיש כיצד לבכם מתחיל להתרחב. ואם אתם לא מצליחים לדמיין את הכלב, תוכלו להיעזר ברישומים מכמירי הלב שמצורפים לספר לנוחותכם. טימוליאון ויאטה הוא בן טיפוחיו ורעו הטוב ביותר של קוקרופט, הומו בריטי מזדקן שמצליח לכוון ולפגוע בכל סטריאוטיפ לגבי הומואים בריטים מזדקנים: הוא חובב נערים צעירים, חשופי שת, זהובי שיער ושזופי חזה; מלחין מחזות זמר מצליח לשעבר שנטש את חופי אלביון מחותלי הערפל ועבר להתגורר בווילה איטלקית ציורית להחריד ומטה לנפול באומבריה, ומשופע בכל מניירה ומחווה אפשרית, כולל הילולות בכי ושתייה בהן הוא אוסף את האבק בביתו כדי לשמר את ריחו של עוד נער במכנסונים הדוקים שנטש אותו לאנחות.

 

אל חייהם השלווים של טימוליאון ויאטה וקוקרופט חודר גבר צעיר ומנוכר הידוע רק כ"בוסני", טוען שהוא פליט מלחמה ומשתכן בביתם של השניים, בו הוא מוצץ לזקן כל יום רביעי ומבלה את שאר הזמן בטיפוח שנאתו לטימוליאון ויאטה החמוד. בדידותו של קוקרופט מעבירה אותו על דעתו והוא מסכים לנטוש את כלבו האהוב ברומא כדי לפייס את הבוסני הקדורני. הפקרה אכזרית זו פותחת את חלקו השני של הספר, שעיקרו האודיסאה הכלבית של טימוליאון ויאטה במסעו הביתה, לאיתקה, אה, סליחה, לאומבריה.

 

במקום קיקלופים וסירנות מפתות הוא יפגוש בדרכו אנשים פשוטים עם שברונות לב מורכבים, וייגע בחייהם לרגע קט אך משמעותי. הוא ינחם נערה וולשית שאהובה האיטלקי שבר את לבה, יסיח את דעתו של אב מבתו הגוססת, יחלוף ליד ילדה המתאבלת על אביה החורג ועוד כהנה וכהנה. ואם כל הסיפורים העצובים הללו, אכזריותו של הבוסני (שמתגלה כמזויף, כמובן) ומקסימותו הטבעית של טימוליאון ויאטה עוד לא הזילו דמעות מעיניכם, מגיע הסוף, שאותו לא נגלה כמובן, ופותח את מעיינות הבכי. בדרך מרירה-מתוקה שכזו כמובן.

 

ובכלל, מריר-מתוק הוא הטעם החביב על רודס, שבוודאי יודע שהדבר האהוב ביותר על קוראים, במיוחד אם הם נשים ענוגות ורחבות לב, הקהל הטבעי של ספרו, הוא למחות את הדמעות ולהיאנח אנחה שחציה עצב וחציה אושר. אין סוג של סיפור אהבה שאינו מיוצג, בדרך זו או אחרת, בספר, אין טרגדיה אנושית או כלבית שחומקת ממנו, אין מניפולציה רגשית אחת שאינה מוצאת את ביטויה.

 

עלי, כאמור, הסנטימנטליות המחושבת של רודס לא עשתה את הרושם הדרוש, אבל אני בכלל אוהבת חתולים.