חבל שלא נתראה יותר

None

רגע לפני... זהו... עוד 20 יום כבר מגיעה חופשת פסח ובעצם סוף הלימודים בשבילנו השמיניסטים. מסביבי אנשים עסוקים בבגרויות המתקרבות, תכנונים לרונדו או שפשוט שמחים שהם סוף סוף מסיימים את "הבית ספר המסריח הזה".

 

ואני? אני עצוב, עצוב כל כך... לא כי אני לא רוצה להתבגר - את זה כבר עשיתי ממזמן. ולא כי אני מפחד מצבא - אני לא. אני פשוט אוהב את הבני אדם האלה שהכרתי, ואני יודע שלמעט הקרובים ביותר אליי... אני כניראה לא אראה אותם יותר. את החבר´ה שעשיתי איתם צחוקים בהפסקות... את הדביל הכיתתי, שתמיד זורק הערה מטומטמת בשיעור, שגורמת לך למות מצחוק... את אלה שבכו איתי... ואת אלה שצחקו איתי...

 

גם את הילדה עם השיער החלק שמתנפנף ברוח, שחצתה את חצר בית הספר ביום סגרירי ופשוט חייכה... שהייתי עצוב תמיד חיפשתי אותה והבנתי שאת החיוך היפה שלה, אני בחיים לא אשכח.

 

ואתם יודעים מה? גם את המורים... שחלקם היו אחלה ובסך הכל... גם הם בני אדם: הם היו שם לצעוק עלינו שהיינו צריכים ניעור, הם היו שם לעודד אותנו שהרגשנו טובעים ובסוף השנה הם היו צריכים לתת לנו - ילדים, ציון בנקודות... וזוהי מלאכה קשה. אז עכשיו, אחרי 6 שנים, אני נותן לכם ציון: הייתם 100% . חלקכם אפילו יותר.

 

וכמה קיטרנו במהלך השנים? על בית ספר... על החברים... על מה שבא ליד. ועכשיו? רק עכשיו, שנגמר הזמן והמסך יורד על החלק הזה בחיים שלנו אנחנו נזכרים להוקיר ולאהוב את מה שהיה.

 

ואני חושב איך שהזמן עבר כל כך מהר... כמו חול בכף היד הוא התמוסס לי, ולא משנה כמה שניסיתי לעצור אותו מידי פעם. אני זוכר את היום הראשון של כיתה ז´... את הפעם הראשונה שהנחנו עינינו אחד על השני, בחנו קצת... הסתכלנו, אבל מעבר לזה לא עשינו הרבה - כל אחד והחברים שלו... ככה זה היה בשנים הראשונות. ואיזה טפשים בני אדם - נזכרים לאהוב ולכבד רק בסוף: בסוף היסודי, בסוף התיכון, כשמסיימים צבא, עוזבים מקום עבודה אחרי הרבה שנים, מפרקים משפחה וכמובן, על ערש דווי.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנס כל מורה לכיתה שלנו... אני זוכר את "היציאות לשירותים".. . רק בשביל להתאוורר מהשיעור המשעמם. אני זוכר שהתפלחתי והלכתי לים... אני זוכר שחייכתי שקיבלתי ציון מעולה... אני זוכר גם שלא הופתעתי ;-) אני זוכר את הקיוסק לדורותיו... כבר 6 שנים שאנחנו מתלוננים שהם יקרים... אבל מעולם לא הפסקנו לקנות אצלם. אני זוכר שישבתי על הספסל והסתכלתי עליכם בכל הפסקה מנקודת מבט קצת שונה - מקווה לתפוס את מבטכם המחייך.

 

אני זוכר גם את הבנות שבחיוך אחד כבשו אותי... זוכר גם את העובדה שאני בחיוכי לא כבשתי אותן. אני זוכר גם את השיחות שהיו לי עם כל אחד מכם... אני זוכר אותכם ברגעים השמחים והעצובים שלכם... אני זוכר כל כך הרבה דברים... ומחייך... אבל גם מצטער: למה לאף אחד מאיתנו לא היה מישהו שיגיד לנו שאנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה ביחד, כי כאשר נרצה להיות ביחד... כבר לא יהיה לנו זמן?

 

ההכנות למסיבת הסיום כבר בעיצומן... ואני יודע שבמסיבה שנארגן יהיה פצצה... אני תוהה אם יהיה לי האומץ לריקוד אחרון איתך.

אני יודע גם שיבוא הרגע שאני אחפש מישהו ספציפי ויגידו לי: "הוא כבר הלך...". וזהו, הוא הלך לתמיד - אני לא אראה אותו יותר... זאת לא מסיבה רגילה, בה אני יודע שאני אוכל לראות אותו יום אחרי זה... ואני יודע שאני אבכה... דמעה על כל בנאדם שאאבד.

 

כל כך הייתי רוצה לתפוס שיחה אחת רצינית ואחרונה עם כל אחד מכם, להגיד לו מה אני מרגיש, מה אני חושב... ולהיפרד ממנו. אבל אני יודע שיש כל כך הרבה אנשים וכל כך קצת זמן, ואולי בכלל לא תהיה לי את ההזדמנות?.... אני גם מפחד להיפרד ובעצם להספיד את הקשר באופן רשמי. את החללים שייווצרו בלב שלי לא ימלאו החברים החדשים, הוא יישאר ריק... אחרי שש שנים, רובכם ככולכם - חלק ממני... חלק שייעקר ביום אחד ולא יחזור. וכן, עם החברים הטובים נשמור על קשר... ועם מי שפחות, אולי עדיין ניפגש בטעות לשיחה של: מה קורה איתך? איך הולך? אבל אתם יודעים שזה לא אותו דבר...

 

אז בינתיים אני בתכנון לקנות ספר זיכרונות ולהשיג מצלמה דיגיטלית... בתקווה לשמר כמה שיותר מהזיכרון החי שתמיד יישאר בראש שלי. גדולתה של המצלמה ושל הכתב בכך שהם אינסופיים וביכולתם ללכוד רגע בזמן ולהפוך אותו לנצחי... חשבתם על זה פעם? גם הזיכרון הוא נצחי, אך מוגבל יותר, כי אחרי הרבה הרבה זמן הוא לובש צורה פחות ופחות ברורה. ברבות השנים מעניין אותי איך אזכור כל אחד מכם, ואיך תזכרו אותי? אם בכלל...

 

אז רגע לפני שהמסך יורד לגמרי על החלק הזה בחיים שלנו, על סצנת התיכון שהיא חלק ממערכה גדולה בהרבה... המערכה של הילדות,  ורגע לפני שאנחנו עוברים למערכה הבאה בחיים שלנו, ננסה לעצור ולו לרגע את הזמן ולהסתכל על האנשים מסביבנו, השחקנים במערכה הזאת - מערכה שלא נשוב לראות לעולם.

 

וגם אם הם לא חברים שלנו ואולי אפילו לא דיברנו איתם... הם חלק מהחיים שלנו - הניצבים בהצגה של חיינו שבלעדיהם לא היו חיינו מלאים לחלוטין - אל תשכחו את זה ואל תשכחו אחד את השני.

 

מילים אחרונות, ממני אליכם, בתקופה שלא אהיה לידכם: תמיד תוציאו מעצמכם את המיטב.... תצטיינו, תמיד תשאפו לעשות יותר

תעשו מה שאתם רוצים... אבל אל תשכחו לעשות גם את מה שצריך. תחייכו תמיד ולו בשביל לשמח מישהו אחר שבמקרה הסתכל

אל תקחו אנשים כמובן מאליו... לחברים שלכם, למשפחה שלכם וליקרים לכם - תראו להם כל יום מחדש כמה שהם חשובים לכם.

אל תעשו שום דבר... "כי אחרים עושים". קחו אחריות על המעשים שלכם, תדעו להגיד סליחה, תדעו לכעוס במידה, תדעו לנצל כל שניה בחיים - כי היא חד פעמית, תדעו להקשיב לאחרים, תעריכו את הדברים הקטנים של החיים: את הזריחה... והשקיעה... את הירח המלא ואת הכוכבים... את הרעש של הגלים בים... וטפטוף הגשם בחלון. תמיד תסתכלו עליהם בחיוך... ותזכרו אותי... לטוב ולרע ותדעו שאני תמיד שם איתכם - אם רק תרצו. החיים בידיים שלכם!

 

* נכתב ב-6.3.2004 לאחר לילה שקט מול ת"א הנוצצת בחשכת הלילה בתוך אוטו עם החבר הכי טוב . באותו רגע, התחלתי לספור את השניות אחורה לסוף המערכה.