הלילה שבו גיליתי את סיד בארט

None

אני זה שעניתי לכל דפיקותיו בדלת - חגי, שעתיד להיות חברי הטוב ביותר במשך שני שנות שהותי בעיירה הצפונית והנידחת.

הוריי נהגו לנדוד באותה תקופה ממקום למקום. ואני, ילד צעיר וקצת לא חברותי, נד אחריהם ברחבי הארץ. הם התרים אחרי עבודות מרתקות, מתעלמים מעט מצורכם של שני ילדיהם ביציבות.

שיחתנו, שני ילדים צעירים על סף כיתה ג' נדה, בחוסר קומיוניקציה הצפוי לילדים בני 10, בין תחביבינו הדלים ועברינו (הדל אף הוא). השיחה המשיכה לאהבתי המוזיקלית באותה תקופה- הביטלס:

- "אתה מכיר את החיפושיות?" (זכר למקור ההכרה עם המופלאים מליברפול - אמא, שבצעירותה היה נהוג לעברת כל שם לועזי של להקה, ויחד עם אהבת הביטלס, העבירה לי גם את העיברות-שלא-במקומו).

 
- "כן, בטח".

 
- "יופי".

 
כך הסתיימה השיחה. חגי שב לביתו, אני שבתי להציק לאחי הקטן, זה עתה מלאו לו 8, מנצל את שלושת החודשים בהם נשמע כאילו פער הגילאים ביננו עומד על שלוש שנים, ולא ארבע, כפי שאני הייתי נוהג להתפאר בין אוקטובר ליום הולדתו בסוף יוני.

שנתיים בעיר הצפונית השקטה, שהוטרדה לעיתים ממטח קטיושות , או איש נדל"ן חולמני שמשקיע בה את כספה כדי להופכה לסביון של הצפון, עברו בלא התרחשויות מיוחדות. חגי צפה אצלי בסרט של צוללת צהובה, שמענו סיפורים משני האימהות על לנון שנרצח, על מקרת'ני שהתחזה למת ועל רינגו שהיה פשוט מתופף גדול (בעיקר כדי לשכנע את חגי להתמיד בשיעורי התיפוף).

קצת לפני גיל 12, בעקבות עוד הזדמנות חד פעמית של אימי, ארזנו מטלטלינו, ועברנו לקיבוץ בפאתי חיפה. אהבת הביטלס התחלפה באהבה אצילה הרבה פחות. סיפורים על לנון התחלפו בכתבות צבעוניות על מלאני בי, מלאני סי, אמה, ויקטוריה וג'רי. היו אלו הספייס גירלס הבלתי נלאות, שתפסו אותי עם שירים קליטים והערצה עולמית וגררו אותי אל עולמן הצר.

 
בכיתתי, הצרה אף היא (14 היינו בשיאנו), אהבת חמשת היפיפיות האנגליות הייתה שם דבר. ואני, בלי עקרונות מנחים, בלי הבדלה בין טוב ותפל, שם פוסטרים של בייבי ספייס על הקירות ואת הדיסק במערכת.

המעבר לחטיבת הביניים הוציא את חמשת האלילות לשעבר מהמערכת והכניסה רוחות קצת יותר מרדניות, אם כי עדיין מאוד מיינסטרימיות-אםטיויאיות. אמינם הוא זה שלכד אותי במין קסם מרדני, אך מתחבר לכולם. באותם ימים, זה היה שיא המרד שמוחי הדל יכל לתפוס. דיקלומים של תמלילים גסים שלו היו שיאי המפגשים החברתיים שלי ושל חברי, ובבית הייתי מתמוגג על קטעי שירים בהם הוא מתאר באופן מוחשי להחריד כיצד הוא רוצח את אשתו לשעבר.

תמה החטיבה, תמה תקופה. ובתיכון שאפתי למשהו נעלה יותר, אך במקום לחפש את אותה להקה, שיר או תקופה מוזיקלית שיהיו ראויים בעיני, פשוט הפסקתי לחפש. באותה תקופה פשוט לא התעניינתי במיוחד במוזיקה, נהניתי באופן רגעי משירים, ובחלוף זמן קצר, הפסקתי להנות מהם ונהניתי מהבאים בתור.

לקראת השנה האחרונה בתיכון, עלה בי שוב הצורך לחפש את השלמות המוזיקלית שלי, וגם להנות ממנה. את החיפוש התחלתי בערך איפה שסיימתי עם מוזיקה בפעם שעברה - המוזיקה השחורה. אותה מוזיקה שפעם נראתה לי מוזיקת מחאה שוברת גבולות, נראתה הפעם כמוזיקת ריקודים, שלא מוחה על שום דבר ולא אומרת שום דבר.

 
המשך החיפוש היה יותר מזהיר. באמצע החופש, בתקופה של בילבול וחששות מהעתיד, נגלתה לה משינה, השלמות אותה חיפשתי דאז. הטקסטים המבולבלים ולעיתים חסרי ההיגיון המילולי נראו כאילו נכתבו במיוחד בשבילי, ילד בן 17, מבולבל ומפחד משנת הלימודים האחרונה, מהצבא... מהחיים. שמעתי ימים ולילות את המשינאים, שיננתי את השירים, ונהניתי מאהבה מוזיקלית נטולת מרצ'נדייז.

 
ניסיתי גם רוק ישראלי אחר. פורטיס, סחרוף, ד"ר קספר, זקני צפת, איפה הילד ואחרים עברו במערכת השחוקה, אבל להערצה וההתלהבות שקיבלו משינה, לא זכתה אף להקה או אומן אחרים.

 
לכיתה י"ב הגעתי עם האהבה המוזיקלית החדשה, גאה בה מעט, גם משוויץ - עכשיו אפשר לדבר איתי על רוק ישראלי, אפשר לזהות שירים ברדיו ואפשר לשיר סביב המדורה (אולי הגזמתי עם התיאור הנחלאי פלמ"חי?).

 
קצת אחרי אמצע השנה עלה הקושי - "זה לא מספיק, אני רוצה יותר!". החיפוש התחיל. הכיוון היה רוקיסטי יותר מבעבר, התחיל עם להקות של רוק פשוט ולא מתוחכם במיוחד, כמו AC/DC, והמשיך בחיפוש עד ללד זפלין וסופו בפינק פלויד. האהבה הנוכחית, שחזרה לשנות ה-60-70, אין מרצ'נדייז, אין מוזיקה פשוטה, אין חוסר ודאות בקשר לאהבה החדשה (בינתיים כנראה).

יש אותי.

 
תמונות.

תמונה ראשונה:  כמה שעות לפני הנסיעה המיוחלת לסיני, במסיבה עם אלכוהול חופשי, שותה מכל הבא ליד ומאבד את צלילות המחשבה.

 
תמונה שנייה: שיחה טלפון. אני על החצץ, שואל את עצמי איך הגעתי לכאן, ומנסה להסביר לחבריי הדואגים איפה אני. בדיעבד, מסתבר שהם מחפשים כבר שעה וחצי ולא מצליחים למצוא אותי, השיחה לא עזרה להם. גם בדיעבד, מסתבר שהשיחה לא תרמה להם מידע על מיקומי, ושאני מלמלתי הברות חסרות פשר לפלאפון.

תמונה שלישית: עדיין על החצץ, שינה מוטרדת בהקאות מסתיימת כשאני מרגיש שמנערים אותי, אני מנסה להבין מי עומד מעלי, שומע קולות מוזרים, עכשיו הוא מולי, אני מזהה אותו - גל. הוא מנסה להזמין אמבולנס, אני מרצה לו על הכישורים המוזיקליים של סיד בארט.

- "מי זה דיוויד גילמור? מי הוא לעומת בארט?".

אני קצת כועס.

פתאום אני מול הדלת, שם בצפון, חגי בן ה-10 עומד מולי ואני נזכר בשיחה, אח"כ פוסטרים של הספייס גירלס, אמינם, משינה וגם אקסית מיתולוגית נכנסים בעירפול לזכרון שמסתיים בפיתחו של אמבולנס, הפארמדיק טוען ש"זה מהאלכוהול", אני תוהה כמה שנים למד בשביל להגיע לקביעה הזאת, וקובע עם עצמי להעלות על הכתב את הזכרונות המוזיקליים שלי.

סוף.