בסוף גם קניתי בקבוק "תפוזינה"

הופעה של שרונה ודניאלה היא הדבר היחידי שיכול להטריף אותי כך שבסוף הערב לא אבדיל בין צביקה פיק ואילנה אביטל

שמח ומגניב דילגתי לי אל פסטיבל המוזיקה של "תפוזינה" בחוף פרישמן, יודע בליבי את אשר לא ידעו היחצני"ם הערמומיים שתכננו פסטיבל זה – אני את הערב שלי לא אסיים עם בקבוק "תפוזינה" בפי, מקסימום קולה. כי מיץ תפוזים, עם כל הכבוד, הוא לא בדיוק "המשקה הלוהט" שברצוני ללגום בליל קיץ חם. לי הוא מזכיר יותר חדר אוכל של קיבוץ, מורה לשל"ח עם כובע טמבל ושרהל'ה שרון. ובכן כן, הלילה אנצל בגדול את נדיבותם של אנשי "תפוזינה", ולא אשלם על כך! גם לא בבקבוק!

 

אבל, כצפוי, כשהגעתי לחוף התגלתה אליי בעיקר אכזריותם של אנשי "תפוזינה", לאחר שגיליתי שמנחה הערב הוא לא אחר מחיים אתגר, שלא הפסיק להתלהב מהעובדה שנתנו לו להנחות פסטיבל תפוזים, ובשלב מאוחר יותר גם החל לזרוק חפצים חדים אל (או בעצם על) הקהל.

 

לאחר 60 הכרזות, וכמה סיבובים מעניינים שערכתי בחוף, שרונה ודניאלה עולות לבמה. הדיוות מתחילות עם שירן הראשון, "זאת אהבה" שיצא כסינגל כבר לפני שנתיים ונכשל לגמרי, ומשום מה יצא (והצליח) בפעם השנייה. הופעה של שרונה ודניאלה היא הדבר היחידי שיכול להטריף אותי כך שבסוף הערב לא אבדיל בין צביקה פיק ואילנה אביטל. והייתי כבר בכמה הופעות כאלו, הפיקיות עושות את זה כל פעם מחדש. משום מה שאר חבריי לקהל לא ממש חושבים כמוני, ובמקום לרקוד כאילו חייהם תלויים בכך, מנענעים בראשם בקצב שמתאים יותר להופעת צהריים של מתי כספי. האחיות מבצעות את כל שיריהן הידועים, מוסיפות ביצוע ל"דיווה" לכבוד אבא, ונפרדות באכזבה מהקהל הפסיבי, שבעצם חיכה כל הזמן הזה לעברי לידר, שעולה אחריהן.

 

לאחר מס' שירים, רק שאלה אחת במוחי – לאן נעלמו כל להיטיו של עברי? לא ברור. אחרי כמה ביצועים אלקטרוניים ופאשלות בסאונד, עברי מבצע את "בוא" המדהים, ומוכיח, בכל זאת, שעברי יש רק אחד. הקהל באקסטזה, בנות 12 מתוסכלות מבקשות עוד שיר אחד, עברי נותן, והולך הביתה. איזה ענק. זהו, הפסטיבל הסתיים. מה חבל.

 

וכן, בסוף גם קניתי בקבוק "תפוזינה". יאמי.