לגעת בדן

"לגעת באושר" הפכה אותו לכוכב הילדות, ועכשיו דן תורג'מן חוזר עם "משהו מתוק", סרט חדש בכיכובו ובבימויו. שירלי מושיוף שמעה ממנו על המצב בבנק ("כל הקשקושים האלה על שאיבדתי את הבית שלי לא נכונים"), על הפנטזיות ("אני מפלרטט לפעמים עם המחשבה מה היה קורה אם הייתי נשאר בלוס-אנג'לס") ועל הזוגיות עם ענת עצמון ("חשבנו לא פעם להיפרד")

לפני קצת יותר משנה, בהתקף אלימות לא אופייני, פוצץ דן תורג'מן את השמשה של היכל התרבות בתל-אביב. הוא הגיע לראות הופעה חצי שעה לפני תחילתה, ואחרי שעה וחצי מייבשת של עמידה בתור לקופה, כשהמופע כבר היה בעיצומו, ביקש מהקופאי, בהתחלה בנימוס, שיציין בכתב על הכרטיס שהוא הגיע לידי בעליו באיחור, כדי שיוכל לדרוש את כספו בחזרה. הקופאי חייך אליו ואמר לו: 'לא רוצה, מה תעשה לי?'

 

"אני לא יודע למה לא הסתובבתי והלכתי", אומר תורג'מן. "במקום להבין שזה לא סוג האנשים שיש לי עניין להתעסק איתם, תפסתי אותו בצוואר והצמדתי אותו לזכוכית, שפשוט התנפצה לרסיסים".

 

האירוע הזה חריג בחייו של תורג'מן, שתמיד מצליח ליישם היטב את מדיניות ההבלגה. הוא מבליג כשמדורי הרכילות מתקשרים אליו כדי לשאול אם זה נכון שהוא וזוגתו ענת עצמון כבר לא; הוא הבליג על הביקורות העגומות על "מינוטאור" – פרויקט חייו שבו היה מושקע עד הגג מבחינה נפשית וכלכלית והשאיר אותו עם חובות מנופחים; הוא מבליג כששואלים אותו שוב ושוב אם זה מפריע לו שלמרות הקריירה הארוכה שלו הוא ייזכר אולי יותר מכל בתור המראיין הפלסטי מהפרסומת ל"מרזי מורית".

 

הוא רגיל לחייך ולרפרף מעל הכל, אבל באותו ערב פשוט נשבר לו. אחר כך הגיעה המשטרה. אחר כך הגיע החשבון מהזגג. והוא שילם. אין לו את מי להאשים. אם הוא היה רוצה לא לחיות פה, הוא היה נשאר בלוס-אנג'לס כשהציעו לו. אם היה רוצה שלא יחטטו לו בחיי הנישואין, הוא לא היה עושה ראיונות זוגיים עם ענת בעיתונים. ואם הוא לא היה צריך לפרנס משפחה ולהרוויח כסף, הוא לא היה הופך לאליל הילדות בטלנובלה "לגעת באושר".

 

"לא אלפרון של אף אחד"

 

בגיל 45 עדיין חי בו במידה רבה אותו קצין צנחנים שהיה לפני 20 שנה, זה שלא מבין איך דיבורי סרק יובילו אותו בבטחה לנקודה הבאה. הוא מאמין שגברים מהסוג שלו צריכים לעשות יותר ולדבר פחות. מבחינתו יש עובדות בשטח וזהו זה.

 

העובדה האחרונה שתורג'מן משחרר לאוויר העולם היא "משהו מתוק", סרט חדש בבימויו שעולה כעת לאקרנים. מדובר במלודרמה סכרינית על משפחה מרוקאית, שבה הארוס של הבת הקטנה מתאהב באחותה הגדולה. דרמה קטנה שבסופה ממתינים בסבלנות חילופי הזוגות המתבקשים והפי-אנד. אביטל אוז ואיילת זורר הן השתיים שנלחמות על תשומת לבו של האחד והיחיד, שמגלם תורג'מן.

 

תורג'מן וזורר מתוך הסרט

 

בחרת לביים בגלל שאתה לא מרוצה מהתפקידים שמוצעים לך?

 

"החלטתי שאני יורד מהמסלול הזה שבו אתה יושב בבית ומחכה לתפקידים או שיזמינו אותך לאודישנים. זאת המוטיבציה שלי לביים. החלטתי שאני יורד מהרכבת הזאת של הנסיבתיות, שמאפיינת את החיים של כל שחקן. זו החלטה שאני לוקח אחריות על הכישרון שלי ושאני לא יכול ולא רוצה להיות תלוי כל הזמן באנשים אחרים. אני לא רוצה לחיות ככה.

 

"בכל הקריירה שלי לא הייתי שחקן קבוע בשום תיאטרון. אני לא אוהב מסגרות ואני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. לא נשארתי בשום מסגרת, גם אם היא היתה יכולה לספק נוחות וביטחון לי ולמשפחה שלי".

 

ואין הרהורי חרטה?

 

"אני מפלרטט לפעמים עם המחשבה מה היה קורה אם הייתי נשאר בלוס-אנג'לס למשל, אבל אי-אפשר להגיד שאני מתחרט. היתה לי הצעה להישאר שם, היה לי סוכן טוב, אבל בחרתי לחזור הביתה, לעשות את 'אש צולבת', להתחתן עם ענת ולהקים משפחה. כנראה שזה היה יותר מפתה.

 

"אני יודע שהאפשרות שאקבל חבטה קשה היא יותר גדולה משל רוב האנשים האחרים, שיש להם עבודה מסודרת ויודעים מאיפה יגיע הכסף בסוף החודש. אבל ככה בחרתי לחיות. לא התחשק לי להיות אלפרון של אף אחד".

 

למעשה תורג'מן קפץ מהרכבת כבר לפני עשר שנים, כשהחליט להפיק, לביים, לככב ולהשקיע את מיטב כספו ב"מינוטאור", עיבוד קולנועי לספרו של בנימין תמוז, הפקה ישראלית בשפה האנגלית ובתקציב שהקולנוע הישראלי לא מורגל אליו.

 

תורג'מן הוציא מכיסו, גייס משקיעים ואת מילי אביטל שתככב לצדו, אבל הסרט קיבל ביקורות פושרות ונכשל גם במבחן הקהל. העיתונים טענו ש"מינוטאור" הביא את תורג'מן להפסיד את הבית שלו ולסף פשיטת רגל. גורמים בהפקה טענו שתורג'מן רצה לטעום קצת אמריקה, לשחק אותה בכאילו, עם מעט מדי הבנה לאיפה הוא חי.

 

יש שיגידו שזו החלטה אמיצה לחזור לביים אחרי "מינוטאור", שנחל כישלון וגבה ממך מחיר כבד.

 

"קודם כל 'מינוטאור' ממש לא היה כישלון. כישלון זה שאתה משקיע בסרט שני מיליון דולר והוא מחזיר לך חצי מיליון דולר. 'מינוטאור' פשוט לא עונה על הפרמטרים האלה. הרבה מאוד אנשים ראו את הסרט ואהבו אותו, רק לא בארץ. הסרט הוקרן באייץ'-בי-או, תחנת הכבלים הגדולה בעולם, והוא הכניס הרבה מאוד כסף, רק לא לי.

 

"אבל כל הקשקושים האלה על פשיטת רגל ושאיבדתי את הבית שלי לא נכונים. זה נכון שמכרתי בית, אבל זה לא היה הבית שאני גר בו. לא הייתי מוכר את הבית שאני גר בו בשביל סרט. עשיתי טעויות של מתחילים בכל מה שקשור להפצה של הסרט. אנשים בכלל לא ידעו שהוא קיים. המעורבות שלי בפרויקט הזה היתה כל-כך טוטאלית שבשלב מסוים אי-אפשר היה לעצור רגע ולחשוב. אבל אני עדיין חושב שהוא סרט מצוין".

 

כוחה של אהבה

 

"ל'משהו מתוק' הגעתי הרבה יותר חד ובוגר", מדגיש תורג'מן. "אני גם לא המפיק של הסרט הזה, לא צריך להתעסק בכספים. יש לי משימה אחת והיא לדאוג לאיך הסרט הזה נראה. הייתי מודע לאחריות הגדולה שמוטלת עליי והבנתי שאני צריך להיות בקיא בפרטיטורה הזו עד הסוף כדי להצליח, ואני חושב שעשיתי את זה".

 

למה לא לקחת שחקן צעיר יותר לתפקיד של אלון, שאתה מגלם, ובמקום זה החלטת שהגיבור יהיה מבוגר ב-20 שנה מבת-זוגו. זו איזושהי אמירה על גברים ונשים?

 

"לא. אני לא רואה גיל כפקטור משמעותי בין בני-זוג. אבל זה מאוד טבעי בסרט שהדמות של מאיה, שמגלמת אביטל אוז, תלך דווקא על גבר כזה. אני חושב שהרבה נשים משדרות שהלוגו של הגברים יותר חשוב להן מהתוכן. גברים מתאהבים בחום של האישה, ברגש. פחות חשוב להם אם היא בעלת עמדה או מה הזהות המקצועית שלה. אין מה לעשות, יש הרבה יותר נשים שתופסות את הגבר כגב כלכלי".

 

ומה באופן אישי משך אותך בסיפור הזה?

 

"הרעיון הזה של אהבה אמיתית. אלון, הגיבור בסרט, מוצא את האהבה האמיתית שלו ונכנס לסיטואציה משפחתית מאוד מורכבת. אבל מהרגע שהוא מבין שמצא את האהבה האמיתית, הוא מבין שהוא חייב להילחם עליה, וזה הכוח של הסיפור.

 

"אני חושב שאם הייתי במקומו, היה לוקח לי קצת יותר זמן, בגלל חוסר הנעימות והמחויבות, אבל בסופו של דבר הייתי מגיע לאותה מסקנה. כשאהבתי באמת זה שינה את החיים שלי, במובן הכי מיידי ופרקטי של הדברים. הוצאתי מעצמי את האופטימום: הייתי הכי יפה, הכי חכם, הכי ער והכי חי".

 

אתה נשוי כבר 15 שנה. אהבה אמיתית יכולה להימשך כל-כך הרבה זמן?

 

"לברי מזל היא יכולה".

 

לפני 15 שנה כל עיתון שעניין אותו למכור קישט את דפיו בתמונותיהם המשותפות של תורג'מן ועצמון. הוא בזיפים צעירים עם סיגריה בזווית הפה, היא במבט נוגה וריסים ארוכים, קראו להם הזוג הכי יפה במדינה, שלא לומר הכי פוטוגני, ובזמנו לא היו להם מתחרים.

 

שמועות על פרידה

 

הם נפגשו על הסט של הסרט "בחזרה לחיים", ומאז לא נפרדו. ב-94' הסתנן גדוד צלמים לבית-החולים 'אסף הרופא' רק כדי להציץ ביולדת הצעירה וביורש העצר ליאם. לאורך השנים הם פטפטו לא מעט על מערכת היחסים שלהם ("הפסקנו עם זה כבר מזמן. היינו נאיבים וזה היה חלק מהעניין"), עד שנולדו זוגות חדשים שאפשרו להם קצת שקט תעשייתי.

 

בשנה האחרונה חזרו העיתונים לדווח נמרצות על השניים, אבל הפעם כדי לברר את השמועות בדבר סוף הדרך. דווח שתורג'מן אפילו שכר דירה ברמת-אביב. תורג'מן הכחיש את השמועות וטען שהדירה הנוספת משמשת אותו בתור משרד לעיסוקיו ותו לא. גם בשיחה הזו הוא ממשיך להיות מעורפל. טבעת הנישואין הבוהקת עדיין על אצבעו, אבל היום נראה שהוא כבר לא מנפנף בה יותר.

 

אז השמועות על הפרידה נכונות?

 

"את יודעת כמה פעמים כתבו עלינו שנפרדנו בעשר שנים האחרונות? הקשר בין מה שמתפרסם בעיתונים לבין האמת הוא כמו הקשר בין יום ללילה. אני יושב עם העורכת של הסרט לפגישה וכותבים שנראיתי עם מישהי שהיא לא אשתי. נכון העורכת היא לא אשתי. ואני יכול לשבת עם העורכת שלי איפה שאני רוצה מתי שאני רוצה. העיתונות פשוט שולפת דברים בחוסר אחריות.

 

מצד שני, אין לי מונופול על הזוגיות. יכול להיות שמחר אחליט שאני מתגרש, אבל אני לא חושב שעם כל ספק קטן לגבי מערכת היחסים שלי, אני צריך לרוץ ולדווח על זה לכל העולם".

 

החיטוט הזה מרגיז אותך.

 

"התרגלתי אליו כבר. זה הפסקול של החיים שלי כבר 15 שנה".

 

אתה וענת מתאימים?

 

"15 שנה התאמנו, אבל זה לא אומר שזה נצחי. אנשים זה משהו דינמי, ואני לא יודע אם נהיה לנצח. יש דברים שבהם אנחנו לא מתאימים. אני הרבה יותר חופשי ואימפולסיבי, ענת זקוקה הרבה יותר למקום של הביטחון. אני רוצה לקחת את הילדים ולנסוע איתם לאיזה טיול ג'יפים ואני יודע שענת תתקשר בהיסטריה כל ארבע דקות לשאול אם הכל בסדר.

 

"רק שבניגוד לאנשים אחרים שאני מכיר, שמעדיפים לטאטא את הדברים מתחת לשטיח או לחיות בשקר, אנחנו כל הזמן עסוקים בבדק-בית. אנחנו מדברים על הכל. אנחנו שני אנשים מאוד מודעים וכל הזמן בודקים איפה אנחנו עומדים אחד עם השני".

 

חשבתם להתגרש?

 

"אני לא יודע אם להתגרש, אבל חשבנו לא פעם להיפרד. אבל בגלל ההרכב המאוד פרטי שלנו אנחנו לא נעשה את זה בהינף יד או בגלל ויכוח של בוקר".

 

החומרים האוטוביוגרפיים היחידים ב"משהו מתוק" נמצאים בין השורות, ביחסיו של גיבור הסרט עם אביו המתגורר בבית-אבות. אלון ואביו מספיקים לנהל שיחת 'אבא ובן' לפני שנעשה מאוחר מדי, אבל בחיים האמיתיים תורג'מן לא הספיק להגיד לאביו כל מה שרצה וגם לא זכה לראות אותו מזדקן. אביו נפטר באופן פתאומי בגיל 52.

 

יש לך פחד שהילדים שלך יכעסו עליך, על הבחירות שלך, שהם יהיו מאוכזבים ממך?

 

"ממש לא. אני אוהב את הילדים שלי אהבה ענקית ואני נורא נהנה ממנה. אני לא רואה אותם כמטלה. אני לא אומר לעצמי, אוי עכשיו אני צריך לבלות איתם שלוש שעות. אני באמת מתרגש מהם ומעורב בצורה מקסימלית בחיים שלהם.

 

"אני יודע מתי אלעד נשרט בגן ומי זו הגננת והמסייעת. אני עושה את הכי טוב שאני יודע ואני מרגיש, ואני מדבר איתם על הכל ודואג שהם יוכלו לדבר איתי על הכל. לא הספקתי להגיד המון דברים לאבא שלי. הוא מת באופן פתאומי, ובשנים לפני כן הוא היה בזאיר בשליחות ולא ראיתי אותו הרבה. אני לא רוצה שהילדים שלי יגיעו למצב שיש המון דברים שהם רצו להגיד לי ולא הספיקו.

 

"אבא שלי היה בן-אדם מאוד קשה עם עצמו ועם אחרים. פאן היה ערך מאוד שולי בחיים שלו. לי זה הרבה יותר חשוב, אני נוסע לטיולים עם הילדים, אני יורד עם ליאם לצלול. אבא שלי לא היה אופטימיסט. אני כן. אני בסך הכל טיפוס מאוד קליל שיש לו נטייה להתייחס לדברים בכבדות".