בני אנוש נולדים עם מידה מסוימת של אגו, מי יותר, מי פחות. לפוליטיקאים, כך דומה, אין כמעט שום דבר חוץ מאגו. אפשר להבחין בהם כבר בגיל 6-7: הם משתוקקים להיבחר לוועד הכיתה, למועצת התלמידים, לוועד הבית. הם רודפים כבוד ופרסום, בתאווה רבה. כל משפט שלהם מתחיל ב"אני" ונגמר בהישגיהם, גם כאשר אחרים סבורים שהם כישלונות מהלכים. אני, אני, אני. וכמובן, "מה יוצא לי מזה?"
בעיני האחרים, נפילתם של פוליטיקאים מתחילה כאשר הם מנסים להסתיר את האגו, ובעיקר להלביש אותו בבגדים לאומיים: דין התנועה, קראו לי ובאתי, שירות לאומי והעם, בעיקר תרומה לעם. גם היום פוליטיקאים אינם מאמינים שה"עם" רוצה לשמוע אמת ומאמין למי שאומר: אני רוצה להנהיג, אני רוצה להיות ראש ממשלה – כי אני רוצה...
האחד – עומד לו סילבן שלום ומדבר על "לא לממשלת שמאל חילונית", ומכביר מילים מיותרות על הסכנות הנשקפות ממנה למדינה, כאשר כל מאזיניו יודעים כמוהו שפיו, לבו ומוחו אינם שווים. מה היה נגרע מכבודו אילו אמר לסובביו: אני, סילבן מבאר-שבע, הגעתי למשרד החוץ ביגיע כפי. אני רוצה להמשיך להיות שר חוץ וראש הממשלה רוצה לזרוק אותי ... אני מבקש מכם לסייע לי להישאר במשרד החוץ. מה היה קורה לו אילו דיבר מנהמת לבו הפצוע? אותן מחיאות כפיים, אותה תמיכה והרבה אהדה למי שפיו ולבו שווים.
והסיפור השני, בקצה האחר של הקשת הפוליטית. מתגלגלת הצעה שמפלגת העבודה תצטרף לממשלה כדי לתמוך בתוכנית ההתנתקות אבל שריה המיועדים לא יקבלו משרדים. הם יבואו לממשלה כדי להגשים חלום פוליטי זה שנות דור, בידיים נקיות, ולהראות לציבור הבוחרים שטובת המדינה לנגד עיניהם. לטעמי, זו הצעה מבריקה, ולכן, בדיוק לכן, אין לה סיכוי להתקבל. היא תומת בנשיקה בימים הקרובים, תוך הסברים מפורטים על "טובת המדינה".
במעומעם אני נזכר בשתי המילים החשובות ביותר בספר (ובסרט) על "הסנדק", המילים של דון קורליאונה: "הכל אישי".