גשם גשם בוא

בשמיים, אחד האלים התקלח ושכח לסגור את הברז. הגשם נשפך על האדמה בצלילי גוג ומגוג. השלוליות על האדמה התמזגו, וראשנים לומדים לשחות במקום בו היה השביל בין שער החצר לבין דלת ביתי. ורק המהרג'י מתפלא: "לזה את קוראת גשם?"

על המרפסת שלי יושבות כמה שכנות ומתלוננות, כרגיל, על כמה שהמונסון השנה חלש. לאן שלא הולכים בימים אלה, המונסון החלש יפתח כל שיחה. "זה כלום", תאמר במיאוס מהננדי, אשת החלבן, "זה פחות משום דבר". בינתיים, בשמיים, אחד האלים התקלח ושכח לסגור את הברז. המים נשפכים על האדמה בצלילי גוג ומגוג. השלוליות על האדמה האדומה התמזגו זה מכבר; ראשנים לומדים לשחות איפה שפעם היה השביל בין שער החצר לבין דלת ביתי.

 

גיליתי פטרייה, רכה וחיוורת, גדלה מאחורי הכרית. ועוד אחת בין אצבעות הרגליים.

 

הולכים לישון לצלילי הגשם, מתעוררים לצלילי הגשם, וכשהוא מפסיק לרגע, מגיעה שכנה ומתלוננת כמה שהמונסון השנה חלש.

 

חוזרים מהליכה למכולת, מורידים את הבגדים הספוגים, מתנגבים במגבת שעדיין רטובה מהמקלחת של שלשום, ומתלבשים בבגדים מהארון, לחים ומסריחים מעובש ונפטלין.

 

עם מהרג'י לא רבים

 

אני חושבת שהשכנים שלי משוגעים, אבל הם לא לבד. שבעה מונסונים עברו על כוחותינו בהודו, ובכולם, ללא יוצא מן הכלל, כולם היו מוכי חרדה מהמחסור בגשמים רציניים. גם שירותי המטאורולוגיה לוקים באי-שפיות זמנית - אני חושבת שזה קשור בחלודה בחיבורים בין תאי המוח. הם מסכימים עם הקביעה והודיעו, כמו בכל שנה, שהמונסון חלש ב-16 אחוז מהממוצע לזמן זה.

 

יושבים בתוך אקווריום ודואגים שיבש מדי, אני חושבת לעצמי וחולמת על על סיני, על הנגב, על הסהרה; דיונות חמימות של חול יבש. בבוקר גיליתי שהניילון ששמתי מתחת לרעף שנשבר מקוקוס תועה לא עמד במשימתו והמטבח שלי הפך לכנרת. בצהריים, מהרג'י ירד מההר ובא לבקר אותי, והוא שמח לכוס תה-עשבי-מרפא ותבלינים-עם-דבש וברנדי, למען חיזוק כללי של המערכת החיסונית.

 

"לזה את קוראת גשם?", הוא שואל, מנגב את פניו הרטובות בקצה הלונגי. אני רואה שאפילו הוא קצת מצונן, אבל אני לא אומרת מלה, זה כלום. "זה ממש שום דבר. בילדותי - או, וואה! הגשם לעולם לא הפסיק. חודשים הלכנו בתוך אגמים שהגיעו לנו עד המותניים. את האוכל לחיות היינו צריכים להניח על סלסלות שקשרנו לעצים, ובנינו להם פלטפורמות מיוחדות כדי שיוכלו לישון. לזה קוראים מונסון!"

 

"מהרג'י", אני אומרת, רוצה לנזוף אבל במהרג'י לא נוזפים, "מה זו הסנטימנטליות המשונה הזאת של כולכם? תראה כמה גשם! מה קורה לכולם?"

 

מהרג'י, שמריח נזיפות ממרחקים, עונה לי בחמיצות. "כשאין מספיק מים, מקורות המים לא מתחדשים, האדמה לא סופגת מספיק, הבארות לא מתמלאות מספיק וכולם סובלים יותר מאוחר. לך לא נוח, אהה? בא לך על קצת יבש, אה? בטוח יש כמה מקומות יבשים בעולם. קני כרטיס וסעי".

 

אני לא יודעת מה לומר. בא לי לריב איתו מאוד ולומר לו כמה נעלבתי, אבל כמו שניחשתם, עם מהרג'י לא רבים. הוא מעריך כנראה את יכולת הספיגה שפיתחתי עם השנים ומתרכך. "אהה", הוא נאנח, ופותח בנאום.

 

"תראי מה ברא הקדוש ברוך הוא למען האנשים, והם עדיין לא מרוצים. קוקוסים, מנגו, בננות ותפוחים. קשיו ואגוזים. חיטה, אורז, שעורה. שמיים, אדמה, אוויר אש ומים. צבעים. ממתקים. עשב טוב לעישון. ובכל זאת, כשחם, רוצים קר. כשקר, רוצים חם. כשיבש מתפללים לגשם, וכשהוא בא, רוצים שהוא יפסיק. איזה מין יצורים אנחנו? מה עוד אנחנו רוצים?"

 

גם אני מריחה נזיפות ממרחקים. אני יושבת רגע בדממה, מחייכת אליו כי הוא צודק, ובליבי גומלת החלטה.

 

אתה לא מאמין בתפילות?

 

"מהרג'י", אני מבשרת לו, גאה בעצמי מאוד, "אני הולכת להתפלל לעוד גשם. גשם כמו פעם, מונסון אמיתי, כזה שיגיע לאיזורים היבשים ביותר של מדבר רג'סטאן, שיספיג את כל שדות היבשת, שימלא את הבארות לרווייה. לא אהיה יותר כל כך אנוכית. לא חשוב, אז קצת רטוב. אהיה כמו הודית אמיתית ואתמסר. גם אתה מתפלל תפילות כאלה?", אני שואלת אותו בביישנות. תפילותיהם של הנזירים אינן, באופן עקרוני, נושא לשאלות מיותרות.

 

"רק זה מה שיש לי לעשות", הוא עונה, ואני חושבת שאירוניה בקולו. אכן. "להטריד את ריבונו במשאלותיי".

 

"אבל אני מדברת על משהו שהוא לרווחת הכלל!" אני מוחה.

 

"איזה מושג יש לך בדיוק מה הוא רווחת הכלל?"

 

אני לא יודעת מה יש לו היום, אבל זה לא נעים.

 

"אתה לא מאמין בתפילות?" אני שואלת.

 

"את שואלת אם נראה לי שאלוהים מחבב לשמוע מבוקר ועד ערב את בקשותיהם הבלתי פוסקות של אנושות שלא מבסוטה לעולם? לא, קשה לי להאמין שהיא מחבבת את זה במיוחד. 'היי, אתם שם!'" מהרג'י מתיישר ומתיישב בתנוחת המדיטצייה, ומתחיל לדבר בטון של צ'רלטון הסטון: '"אתם, בני האדם. אולי תתנו לי רגע לעשות את העבודה שלי בשקט? לא נראה לכם? הנה, בבקשה, המפתחות. תורידו אתם את הגשמים, תגדלו את העצים, תולידו ילדים ותמיתו את אלה שהגיע זמנם. אני הולך הביתה. לא, אז שקט שם למטה. אתם עושים לי כאב ראש'".

 

אנחנו צוחקים קצת ביחד, אבל אני מחליטה בכל זאת להתפלל לעוד גשם, ואנחנו יושבים בשקט, אני בתפילותיי והוא בהתבוננות על צייד הפרפרים על ידי השממיות שגרות על קירות המרפסת.

 

כעבור שעה ארוכה, הוא מבקש שנדליק רדיו, לתחנתו האהובה בי.בי.סי. שעה וחצי אנחנו יושבים ומקשיבים למהדורות החדשות הרודפות זו את זו בצ'רקסית, אוזבקיסטאנית, איראנית, תאילאנדית, וויטאנמית, קוריאנית, ועוד כמה שפות לא מזוהות.

 

זה היה משונה מאוד, אבל ממילא אין משהו אחר לעשות בימי המונסון. מהרג'י הקשיב בריכוז, ואפילו הנהן לפעמים. זכרתי לפעמים לחזור לתפילותיי לגשם. בחוץ, מטר אימתני הפך את השמיים לשחורים.

 

400  הרוגים בשטפונות

 

והנה, סוף סוף, המהדורה בהינדי. אני מקשיבה. "קרוב לארבע מאות אנשים נהרגו בשטפונות הפתע במדינות אסאם, ביהאר, ומערב בנגל שבמזרח הודו. שלושה נהרות מרכזיים עלו על גדותיהם כשהגשם התעצם מאוד. חמישה מיליון אנשים הושפעו מהשטפונות, רבים מהם איבדו את כל רכושם. פעולות ההצלה מנעו אסון כבד יותר. הנהרות עדיין מעל לקו האדום, ואם לא ייפסקו הגשמים צפויות אבדות רבות נוספות. גם בית הסוהר 'להר סראיי' בביהר הוצף. כשהשומרים פינו את האסירים מתאיהם בקומת הקרקע לקומה הראשונה, 34 אסירים הצליחו לברוח. ולהמשך החדשות...".

 

אני מתרכזת חזק בפיטריות שצומחות בקו התפר בין הקיר לרצפה. מהרג'י, עליז לראשונה היום, שואל אותי אם אני מרוצה.

 

"אתה לא חושב שזו אני אחראית?" אני מוחה.

 

"אם את לא מאמינה שיש לך כוח להשפיע אז למה בכלל טרחת?" הוא מרנן.

 

אני יושבת שקטה, די כעוסה, עד שמהרג'י ממשיך - "אה, אומאנאת' (זהו שמי בהינדי) לפחות האסירים האלה מודים לך מאוד! בטח כולם נערים שנעצרו על עבירות קטנות. עכשיו הם בדרך הביתה. כמה ישמחו האמהות שלהם הלילה! עשית מעשה טוב. לא נורא".

 

אני רואה את עיניו מנצנצות בטוב לב אמיתי, ואני זוכרת כמה שאני אוהבת אותו, ואנחנו חוזרים להתבונן במים שממלאים את התמונה מאופק עד אופק.