מאמי? אהובתי?

ב"רצים לדירה" מוטלים לפנינו קורבנותיהם של תוכניות המציאות: זוגות שהיו משוכנעים כי הם עומדים להיות שרון איילון. רענן שקד חושף: אתם לא!

 

"רצים לדירה", ערוץ 2, 20:45

 

מה קורה, אחים שלי, משתתפי "רצים לדירה"? הכל טוב? הכל סבבה? או שקפיצת הבאנג'י מ-70 מטר בתוכנית של אתמול עשתה מכם, סופית, ביצה מקושקשת?

 

אני מדבר, במיידי, על בני הזוג רחלי ואריק, מי שדו-שיח סטנדרטי ביניהם נשמע בערך ככה: מאמי, מה קורה? הכל בסדר, אהובי. אנחנו מובילים, מאמי? אהוב שלי, אנחנו לפניהם. טוב, מאמי, סליחה ששאלתי. זה בסדר, אהובי. מאמי? כן אהובתי? מה השעה, מאמי? אחת ורבע, אהובה שלי. תודה, מאמי.

 

זה יכול להימשך ככה לאורך חודשים ושנים, ובמקביל פורסם כי בני הזוג התחתנו השבוע, ולתדהמתם גילו כי אף עיתונאי לא הגיע לסקר את החתונה! "אני התעקשתי שיבוא יחצ"ן ויגיד לי מה לעשות", זעם אריק. בקיצור, הנה מוטלים לפנינו, במלוא חירפונם, קורבנותיה המיידיים של אשליית המציאות הטלוויזיונית: הישראלים שהיו משוכנעים, וגם הבטיחו להם, כי הם עומדים להיות שרון איילון – ולא קיבלו.

 

מה לעשות ש"רצים לדירה" מעוררת עניין ציבורי ועיתונאי מצומצם יחסית. קשה להאשים אותנו; יש גבול לכמות תשומת-הלב שאנחנו מסוגלים להקדיש לחמשת הזוגות הנותרים של "רצים לדירה", בתוספת שמותיהם של הפיינליסטים ב"סוף הדרך", פלוס שמותיהם, תחביביהם וניתוחי שינוי המין של 15 המשתתפים הטריים ב"פרוייקט וויי", וכל זה מעבר למידע ההכרחי לגבי כלל משתתפי ומודחי "כוכב נולד 2". בחייכם. נקודת הרווייה כבר מזמן מאחורינו.

 

יותר מזה; "רצים לדירה" מעוררת, בשלב זה, שאלות נוגות לגבי מי הזיז את הגבינה במוח של משתתפיה. בפרק של אתמול – מעבר לזוג הטוב (קרן ועדלי), הרע (אבי וג'ולי) והמכוער (איריס ודרור) – היה רק זוג אחד שהתפכח: נטע-לי ואורי, שסירבו לקפוץ באנג'י, ובתמורה נגאלו מייסורי התוכנית. הנה אנשים שתפסו את עצמם בזמן: לכל הרוחות, אנחנו באמצע המדבר, עומדים לחטוף התקף-לב, והכל בשביל כמה דקות מסך (או שלושה חדרים במודיעין)? מה בדיוק קרה לחיים שלנו? קחו אותנו הביתה. זה משהו שכבר לא יקרה לאריק ורחלי, שימשיכו להאשים את העיתונות בהמשך אנונימיותם. ו"רצים לדירה" תמשיך להדגים בעיקר כיצד הפך המדיום חשוב יותר מצופיו או ממשתתפיו.

 

"החיים הפשוטים", יס וויי, 21:00

 

בואו ננסח את הפרומו: לפריס הילטון היתה פעם מחשבה, אבל היא מתה מבדידות. לניקול ריצ'י היה פעם מוח, אחר כך היא המירה אותו בכרטיס אשראי. יחד הן... מחצלות הקש האנושיות! פריס הילטון! ניקול ריצ'י! צפו בזה, ותוכלו גם אתם לומר לעצמכם: בו'נה, האחיות פיק הן סטיבן הוקינג בהשוואה!

 

בעונה השניה של "החיים הפשוטים" נדרשות שתי הפריכיות לבצע מסע מחוף לחוף, ממיאמי כל הדרך בחזרה לבוורלי הילס. בדרך יפגשו באמריקה האמיתית, החקלאית, השורשית בלה-בלה-בלה. כמו בעונה הראשונה, גם כאן מדובר בקומדיית דג-מחוץ-למים, וכבר בפרק הראשון עפה פריס מסוס דוהר, סובלת מכאבים עזים ("העגילים הורגים אותי") ומאושפזת.

 

תגידו מה שתרצו על רמת אווילותה של "החיים הפשוטים", אבל ברגע זה, בעולם שבו נשים תורמות את גופן למדע הכירורגיה הפלסטית בעבור קורטוב השפלה פומבית ב"הברבור", נראים לפתע מסעות פריס וניקול כתוכנית מציאות נאיבית, תאבת-חיים והומאנית. אולד סקול. מה שהיה רק לפני שנתיים שיא של תעוזה וחוצפה, הוא כרגע סתם שעשוע בלתי מזיק. הפרקים עדיין קצרים ואפקטיביים, אבל איכשהו, במהלך הצפייה ב"החיים הפשוטים" אתם יודעים שאתם כבר לא עדים למעללי הילדות הכי רעות בבלוק; הילדות המכוערות של "הברבור" הן הדגם הנורא יותר – בובות הבראץ שהרגו את הברביות ניקול ופריס. הריגוש, כהרגלו, העביר הילוך. פריס וניקול נותרו בכפר.

 

צריך להגיד:

 

לעורכי מילונים: מומלץ לשנות את ההגדרה המילונית ל"כסא" לזו הנוכחית של טומי לפיד: "יש אינטרסים לאומיים שהם יותר חשובים מהשיקולים המפלגתיים הצרים".