אל תהיה כבד, אחי

האלבום החדש של מוש בן ארי הוא מכובד ורציני, אבל גם מעט חסר תשוקה וחיים. שאנטי, שאנטי, אבל כבד

יש משהו מאוד רציני ומכובד באלבום החדש של מוש בן ארי "דרך". הסאונד צלול ומשובח, רמת הנגינה גבוהה ומוקפדת, ההפקה מדויקת ומרשימה. אבל הכבדות הזאת הופכת את האלבום למוצר מעט חסר תשוקה, נטול פלפל, שמתקשה, לאורך חלקים ממנו, לשחזר את תחושת ההתלהבות והאנרגיה שבן ארי מסוגל להפיק. עם זאת, סביר שהצניעות השורה על האלבום מחביאה לא מעט ממעלותיו, שניתן יהיה להיחשף אליהן בהקשבה איטית ונינוחה לאורך זמן.  

 

בן ארי הוא אחד החברים המנוסים והמוכשרים בסצינת השאנטי הישראלית - תחילה כחבר בלהקת "שבע" ולאחר מכן כאמן עצמאי. אלבומו הראשון, "עד אלי", שייצא בשנת 2000, היה הפתעה נעימה, והורכב מסגנונות שונים שהותכו לשירים מצויינים. האלבום זכה להתעלמות רדיופונית, אבל בן ארי למוד הניסיון מ"שבע" המשיך לכתת את רגליו בהופעות ולאט לאט האלבום צבר תאוצה והשירים מתוכו זכו להכרה.

 

בן ארי. צילום: אופיר קדמי

 

האלבום החדש מגוון פחות מקודמו והסגנון בו אחיד יותר - סגנון ייחודי לבן ארי שמשלב בין רוק רך, צלילי שאנטי בנוסח להקת האם ונגיעות של ג'מייקה. לזכותו של בן ארי עומדת תחושת האותנטיות והכנות בשירה שלו, שהופכת את השירים עם הלחנים המוצלחים יותר לקטעים מרגשים של ממש ("כמה שאני אוהב", "את"). הבעיה היא שחלק מהקטעים (15 במספר) לא מצליחים להמריא, ונראה שהיה עדיף לבן ארי לצמצם את רוחב היריעה ולהיעזר בשירותיהם של מלחינים נוספים שיחלצו אותו מהתבניות המוכרות שלו, ובכותבים חיצוניים שיקחו את הטקסטים למקומות קצת יותר מורכבים מהמקובל בז'אנר.

 

הקטע המוצלח ביותר באלבום הוא גם הקצבי שבו - "יה", שבו נותן בן מוש דרור לאנרגיות הטמונות בו, משחרר את הברקסים, דוהר קדימה ומדגים את היכולת הנדירה שלו לשמש כגרסה מקומית לבוב מארלי. הייתי רוצה להגיד שזה להיט בטוח, אבל לך תדע מה יחשבו עליו בוועדת הפלייליסט של גלגלצ.

 

האלבום הזה מחזק את מעמדו של בן ארי כאחד האמנים העצמאיים, המקוריים והמוכשרים שפועלים כאן. אבל כדי לטפס עוד מדרגה אחת למעלה, אל המקום בו נמצאים אלבומי מופת, הוא צריך להשתחרר באמת מהשבלוניות שעדיין כובלת אותו, להפסיק לרגע להאמין בקלישאות הרוחניות בפרוטה, להעמיק את החיפוש המוזיקלי - ולחזור באלבום הבא בעוצמות מוגברות.