קפולסקי לא גר כאן יותר

דוד קפולסקי, מי שהקים רשת בתי-הקפה משגשגת שהפכה לסמל ישראלי, לא יכול יותר לחיות כאן: המצב המדיני והפוליטי בישראל הצליח לגרום לו לארוז מזוודות ולעבור לסידני. עכשיו הוא בחופשה בארץ, תומך במאמצי בעלי הרשת החדשים להחזירה לימי הזוהר ולא פוסל אפשרות שלמרות הכל, הוא עוד ישוב

דוד קפולסקי לא גר כאן יותר. כמעט שנה שהאיש שהקים את רשת בתי-הקפה המפורסמת יושב על המים בסידני, אוסטרליה, ומנסה לשכוח מאיפה הוא בא. לא שזה הולך לו. מי ששמו הפך לאחד הסמלים הכי ישראליים שיש, כמו אסם או קסטרו, החליט שלא מתאים לו לחיות כאן. לפחות לא עכשיו.

 

"אני שמאלני, ואני לא רואה לאן הארץ הזו הולכת, לא רואה עתיד. התחושה שלי הייתה ש'הנרות בערו עד כלות'. עושים כאן מעשים שלא יעשו ואני לא רואה שמשהו משתנה, הוא אומר. יש בישראל הרבה אנשים שהפכו בגלל המצב ל'מהגרים פנימיים'. הם גרים בישראל אבל נפשית הם היגרו. לא קוראים עיתונים, לא רואים טלוויזיה. מתנתקים מהמציאות. אני לא מסוגל, לכן נסעתי רחוק".

 

למה דווקא לאוסטרליה?

 

"בשלב זה של חיי אני רוצה לראות שקט - ובאוסטרליה יש לי שקט נפשי. אף אחד לא רב עם אף אחד. גם אם תחפש, אין עם מי לריב. אפילו הישראלים שם, ויש הרבה, הופכים לשקטים. בדקתי גם את ניו-זילנד אבל היא קרה מדי. באוסטרליה פחות חם מאשר בארץ. מה שהכי מרשים אותי שם זה האדיבות של האנשים. לא אכפת לי אם הבנאדם באמת נחמד, העיקר שהוא לא מנסה לירות בי".

 

בחו"ל כיף להיות עם ישראלים

 

את אימפריית קפולסקי ייסדו הוריו של דוד. בשנת 1935 הם הקימו בתל-אביב קונדיטוריה שהיו לה 3 סניפים, כולל סניף מיתולוגי באלנבי, שעם לקוחותיו נמנתה מינה ביאליק, אשתו של המשורר הלאומי, שהייתה קונה שם עוגה לשבת.

 

עשרות שנים מאוחר יותר, פיתח דוד את המותג לרשת בתי-קפה. בשנות ה-70 הוא השתחרר מצה"ל ונסע לאיטליה, שם נתקל ברשת קונדיטוריות מוטה, שמכרה בסניפים גם גלידות וארוחות קלות. קפולסקי חזר לארץ וכשהמודל של מוטה לנגד עיניו, פתח את הסניף הראשון של רשת בתי-הקפה בנאות אפקה.

 

בהמשך הוא שכפל את ההצלחה לכל הארץ. ניפגש בקפולסקי, הייתה הסיסמה בימים הטובים. בשיא הצלחתה, מנתה הרשת 50 סניפים, חלקם בזכיינות - שיטה שקפולסקי נמנה עם מייסדיה בארץ.

 

 קפולסקי: "הבעיה הייתה שבהמשך, הדור הצעיר לא רצה להיפגש במקום שזוהה עם ההורים שלו ונדד למקומות אחרים. המשבר ברשת החל לאחר רצח רבין. הפדיון ירד וגם מצב הרוח. הטעמים השתנו".

 

"ב-2001 עוד היו לנו 50 סניפים. הרבה צעירים חושבים שזה קל וקולי לפתוח בית קפה. יש מובטלים עם כספי פיצויים, יש מפוטרי היי-טק עם כסף, ובתי קפה נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם. לכן לא פלא שפורסמה לא מזמן כתבה בעיתון שנאמר בה כי 45% מבתי הקפה בסכנת סגירה".

 

לפני כשנתיים מכר קפולסקי את רשת בתי-הקפה שהקים לחברת המזון ויטה-פרי-הגליל, מקבוצת 3-איי, תמורת 1.7 מיליון דולר. היוזמה למכור את הרשת הייתה שלו.

 

3-איי התעניינה בעיקר ברכישת מפעל העוגות המרכזי של קפולסקי בנתניה, שסיפק עוגות לכל הרשת. זמן קצר לפני כן היא רכשה את ויטה, שהחזיקה בזיכיון למוצרי ריצ' (קצפת צמחית) בישראל והייתה גם בעלת מפעל מיושן בדרום הארץ, שייצר את עוגות ריצ'.

 

בויטה ראו פוטנציאל רב בתחום העוגות ונזקקו למפעל מודרני. קפולסקי הסכים לעסקה רק בתנאי שתכלול גם את הרשת, שהייתה אז בת 48 סניפים. באותם ימים התקשתה הרשת להתמודד עם מתקפת האספרסו-ברים ורשתות הקפה הבינלאומיות והמקומיות שהתפתחו.

 

בחוזה המכירה התחייב קפולסקי לנהל את הרשת במשך שנה נוספת. זמן קצר אחרי שסיים את שנת השירות, השכיר קפולסקי את ביתו בכפר-שמריהו, לקח את אשתו ואת שני ילדיו, בגילאי העשרה המוקדמים, והרים עוגן הכי רחוק שאפשר.

 

באוסטרליה נכנס קפולסקי כשותף בסניף המקומי של חברת עורב מחולון, יצרנית מערכות אזעקה מתוחכמות, הנסחרת בנאסד"ק. את בעל השליטה בחברה, שמואל מלמין, הוא מכיר עוד מהארץ. את שני ילדיו הוא רשם לבית הספר היהודי במקום (בחיים שלי לא האמנתי שהילדים שלי יחבשו כיפות). בערבים הוא יושב בבתי-קפה באזור דאבל-ביי בעיר, אזור ישראלי, שאפילו סניף של מקס ברנר פועל בתחומו.

 

לא משעמם לך? במה אתה צופה בערבים בטלוויזיה, למשל?

 

"אני אוהב לצפות במשחקי ראגבי. גדלתי בילדותי בדרום-אפריקה (דוד ואחותו נשלחו בילדותם על-ידי ההורים, שהיו עסוקים בקונדיטוריה המשפחתית, לחיות אצל הדודים בדרום-אפריקה - נ.ז), כך שההוויה הזו לא לגמרי זרה לי. חוץ מזה, בחו"ל כיף להיות עם ישראלים. אזור דאבל-ביי בסידני הוא אזור של ישראלים ויהודים. אם מתעקשים, אפשר לדבר שם גם אנגלית. יש באזור בתי אופנה, בתי קפה שפועלים עד אמצע הלילה וקפה מצוין. זאת מדינת הגירה ויש בה הכל".

 

אם אחזור, אעסוק בנדל"ן

 

עכשיו, למרות הכל, הוא בחופשת קיץ בישראל. מה שהביא אותו לכאן הוא מאמץ של בעלי קפולסקי החדשים להחזיר את הרשת לימי זוהרה. את המהלך מובילה אתי ארבץ, המנכ"לית החדשה של רשת קפולסקי (ולשעבר מנהלת התפעול של קבוצת פישמן רשתות).

 

"קפולסקי זה שם המשפחה שלי. עוד עסק כזה אני לא אקים. זה מפעל החיים שלי ושל אבא שלי ואכפת לי מאוד ממנו", מסביר קפולסקי מדוע הוא מסייע לרשת, למרות שכבר אינה בבעלותו.

 

ארבץ מאמינה שבמסגרת גל הנוסטלגיה הפוקד את המדינה, יש בהחלט מקום לקפולסקי. "כל תרבות בתי-הקפה שהתפתחה בשנים האחרונות בארץ יצרה פוזה פלצנית, שאפשר להרגיש אותה, למשל, ב'ארקפה' ברמת החייל. גם אני חטאתי בפוזה הזו. אבל אני מרגישה שאנחנו מוכנים לשינוי".

 

"או.קיי, היינו בחו"ל, ראינו הכל, הבנו את הפרינציפ. עמדנו בתור לקופה, בחרנו בין מקיאטו לקצר ועכשיו אנחנו רוצים משהו משלנו, מקום פשוט במובן הטוב של המילה. קפה-מסעדה שמתאים לכולם, עם שירות, עם תפריט מגוון ועם השם והמוניטין של קפולסקי, שזה שם גנרי - כמו פריגי'דר".

 

בקפולסקי לא בונים רק על הגל הנוסטלגי וממצבים את הרשת כמסעדה קלה, שמספקת תפריט חלבי עשיר, מגוון גדול של דגים, טוסטים, פסטה וכמובן - את העוגות המצוינות של קפולסקי, כמו עוגת הפירורים של סבתא ועוגת היער השחור.

 

ארבץ טוענת כי מסעדות קלות הן קטגוריה שהוזנחה, ולא בצדק. לטענתה, האספרסו-ברים, כמו אילנ'ס, ארקפה, קופי בין וארומה מספקים תפריט מצומצם מאוד, בעיקר סנדוויצ'ים וסלטים - וברוב המקרים בשירות עצמי. "בקטגוריה של מסעדות אנחנו הרשת השנייה בגודלה בארץ, עם 20 סניפים", היא אומרת.

 

כחלק מהמאמץ להחזיר את הרשת לימי הזוהר שודרגו הסניפים ובימים אלה עולה קמפיין חדש לרשת, ברוח הרטרו. קפולסקי מאמין שעם הכוונה נכונה, הרשת יכולה לצמוח. "אתי עברה איתי על תוכניות העבודה, שנשענות על נוסטלגיה, כמו שכולנו נשענים. אנשים רוצים לחזור לעבר כי לא כל-כך טוב להם".

 

קפולסקי רוצה להזמין אנשים לחוות את הנוסטלגיה פלוס ערך מוסף. "נמאס לשתות קפה וסנדוויץ' וסתם לעמוד בתור עם כולם. ואנחנו גם יותר זולים. למרות שאני ער לזה שכולם מתגעגעים לעוגות של פעם אבל לא אוכלים אותן. כמו שחיפושית פולקסווגן שומרת על הצורה שלה, אבל המנוע השתנה, כך גם קפולסקי".

 

יש סיכוי שתחזור לארץ?

 

"למרות הכל, זה הבית. אם אחזור, אני מאמין שאעסוק ביזמות נדל"ן, אבנה בניינים מסחריים על נדל"ן שבבעלותי. הכי נהניתי בשנים האחרונות מפרויקט בניית מפעל העוגות בנתניה. מהעשייה, מהעובדה שמכלום מרימים בניין".