ככה לא נאבקים בפדופילים

הצעת החוק של המועצה לשלום הילד האוסרת על צ'ט בעל אופי מיני בין מבוגר לקטין או מי שמתחזה להיות קטין שטרם מלאו לו 14 אינה רצינית וספק רב אם תתרום לביטחון הקטינים באינטרנט

השבוע פירסמה המועצה הלאומית לשלום הילד הצעת חוק לפיה צ'ט בעל אופי מיני בין מבוגר לקטין או מי שמתחזה להיות קטין שטרם מלאו לו 14 יהיה מנוגד לחוק. המשמעות היא שאם גולש בן 60 מנהל צ'ט סוער עם גולש בן 62 שמתחזה לבת 13, הוא מפר את החוק, אך אם הוא מצ'וטט בנושאים בעלי אופי מיני עם בת 14 ויום - זה בסדר גמור. מבולבלים? זו לא אשמתכם.

 

הצעת התיקון של המועצה לשלום הילד לחוק למניעת הטרדה מינית היא עוד אחד מ'חוקי רוח' - הצעות חוק שטחיות ולא רציניות שהיוזמים אותן עושים רוח בתקשורת בעיקר כדי לקדם את ענייניהם בתחומים אחרים. אל תבינו אותי לא נכון: המאבק בפדופילים חיוני מאין כמוהו, בייחוד באינטרנט, המבטל את המחיצות הטבעיות שהפרידו בעבר בין הדורות, אך לא זו הדרך. במקום הסבר, הנה מקבץ של תגובות הגולשים לידיעה שפורסמה אתמול (א') ב-ynet, אשר חושפות את חולשת הצעת החוק.

 

מה יהיה השלב הבא? (שי, ת"א)

 

"ברגע שהחכמים מהמועצה לשלום הילד יבינו שאין שום דרך לדעת מה הגיל האמיתי של מצ'וטט, הם יציעו להעביר חוק שאוסר גלישה אנונימית והתחזות. כל גולש יתחייב להתחבר באמצעות שמו האמיתי, כתובת, ותמונה".

 

אישום על פנטזיות (אבנר)

 

"האם צ'ט מתוך מחשבה שהמצ'וטט בצד השני הוא קטין מהווה עבירה? אם כך ניתן להאשים אנשים על הפנטזיות שלהם. עדיף להציע חוק לפיו הורים יהיו אחראיים לשימוש שעושים צאצאיהם הקטינים במחשב, ואם הם לא יודעים איך אז שלא יכניסו מחשב הביתה".

 

זילות חוקים (גולש אנונימי)

 

"הצעת החוק הזו אינה ברת אכיפה לחלוטין. וכידוע משתדלים להמנע מהצעות חוק כאלו, זה מוביל לזילות החוקים".

 

איך אדע? (גיא)

 

"איך אני אמור לדעת אם מי שיושב מולי הוא קטין ? נגיד שאני מצ'טט עם מישהי שטוענת שהיא בת 21 אבל בפועל היא ילדה בת 13. איך אני אמור לדעת את זה?"

 

גם אם זה יעבור (אבי, מרכז)

 

"מי יפקח על זה? מי יתחיל לבנות מערכת מעקב אחרי משתמשים ב-IRC? מי יהיה השוטר בצ'אט?"

 

ההצעה: אין מפגש - יש עבירה

 

על פי החוק הקיים, כל עוד לא התקיים מפגש, אין בכך משום עבירה. לפיכך, על מנת למנוע חשיפה של קטינים לשיחות מסוג זה, וכדי לא להמתין עד שייערך מפגש פיזי, שכאמור מהווה עבירה של ממש, המועצה לשלום הילד מציעה ליו"ר ועדת זכויות הילד בכנסת, ח"כ מיכאל מלכיאור, ולמחלקת החקיקה במשרד המשפטים, לסגור את הפירצה בחקיקה הקיימת, ולקבוע כי צ'ט על אופי מיני, הנערך בין מבוגר לקטין על גבי האינטרנט ייתפש כהטרדה מינית.

 

ייתכן ש"הפירצה" בחקיקה הקיימת תיסתם אם תאושר הצעת החוק החדשה, אך ספק רב אם תתרום לביטחון הקטינים. חוקים כאלה עשויים לתרום לתחושת ביטחון מזויף של הורים המאמינים כי "נעשה משהו" בעניין של "סכנות האינטרנט" ותו לא.

 

החשש: איסור על פנטזיות

 

המחוקק בישראל עדיין לא התייחס לשאלת פורנוגרפיית הילדים הווירטואלית, תמונות של ילדים (שאינם קיימים במציאות) במצבים מיניים שהופקו על ידי תוכנות אנימציה או כמו במקרה הנוכחי, גולשים המתחזים לקטינים. במקרה זה, איסור מוחלט יפלוש באופן ברור לתחום הפנטזיות - בחדרי צ'ט ייעודיים בנושאי משחקי תפקידים שחלקם מתנהלים בין בגירים המתחזים לקטינים. הפנטזיות הן חלק בלתי נפרד מהמחשב ואיסור לפנטז, עד כמה שהמחשבה לא מקובלת, סוטה או חולנית, הוא איסור לחשוב - ומכך נמנעים המחוקקים במדינות המגדירות עצמן דמוקרטיות.

 

בהקשר זה ראוי להזכיר את המקרה של בריאן דלתון מאוהיו, שהורשע ב-1998 בגלל יומן אישי שכתב, בו תיאר חטיפה, אונס ועינויים של שלושה ילדים. זאת, על אף שהיומן היה בדיוני לחלוטין והדמויות שתוארו בו לא התקיימו בעולם הפיזי.

 

היומן של דלתון לא הופץ באינטרנט ולא נועד לצפייה של איש לבד מדלתון, אך המשטרה פתחה בחקירה לאחר שאמו מצאה את היומן ומסרה אותו לשוטרים. הוא הורשע ב"החזקת חומרי תועבה המשלבים קטינים" ונידון ל-10 שנות מאסר בפועל. זו הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה שאדם הורשע בארה"ב, ערש חופש הביטוי, בגין תכנים פדופילים בכתב ולא בתמונות.

 

שדים, חשקים ומאוויים אפלים תמיד קיננו במוחות בני האדם, ורובם נותרו מודחקים במודעות האישית. האינטרנט הוציא את הפנטזיות מהתחום האישי אל הקולקטיב, ודמויות וירטואליות (הגולשים מהצד השני) משמשים ככלי משחק באותה פנטזיה. אך האם העובדה הזו מצדיקה איסור על פנטזיות המובעות בכתב?

 

ללמוד מהניסיון האמריקני

 

אפשר ללמוד מהניסיון האמריקני בהקשר זה. מספר פעמים ניסה הממשל לקדם חוקים האוסרים על פורנוגרפיית ילדים וירטואלית ובית המשפט העליון פסל זאת מנימוקים של פגיעה בחופש הביטוי.

 

התיקון לחוק הישראלי עשוי לאפשר לחוקרי המשטרה להתחזות לילדים ולפתות פדופילים. אולי כדאי ללמוד מהניסיון של מיזורי, ארה"ב, בה נעזרים השלטונות בחוק שהתקבל בסוף 2002 כדי לעצור ולהעמיד לדין אנשים שחשודים בניסיון לשדל קטינים באינטרנט, גם במקרים בהם החשוד לא נפגש עם הקטין או כאשר התברר כי האדם שמנגד התחזה לקטין אך הוא בגיר.

 

שוטרים וסוכנים פדרליים ברחבי ארה"ב מבקרים בחדרי צ'ט ואף מתחזים לילדות מזה זמן, במטרה לאתר עברייני מין פוטנציאליים. עם זאת, לא בכל המקרים הוביל המעצר להרשעה. כדי להביא להרשעה, יש להוכיח כי התבצע צעד מעשי לקראת ביצוע הפשע, וכן צריך להוכיח כוונה לביצוע הפשע, למשל, התייצבות פיזית של המבוגר לפגישה שקבע הקטין. זאת, כדי לא להרשיע משתמשים שמתחזים לפדופילים או משחקים במשחקי תפקידים, מסיבות הנוגעות לחלוטין לעולם הפנטזיה.

 

אז מה עושים נגד הפדופילים באינטרנט?

 

החוק הקיים מגדיר ניסיון לביצוע עבירה כך שאדם, במטרה לבצע את העבירה, נקט בפעולות מעבר לשלב ההכנה אך לא ביצע את העבירה. הגבול המפריד בין המילים שנכתבות באינטרנט לבין פשעים נפרץ כאשר גולש מגיע לפגישה בעלת אופי מיני עם אדם שהציג עצמו כקטין והוא לא יוכל לטעון עוד שמדובר בפנטזיה בלבד. חלק מהפדופילים שיידעו כי הם "הקטין" שמדבר איתו עלול להיות שוטר עשויים להירתע.

 

באשר להורים המבוהלים, חשוב שיבינו כי שיעור הילדים הנופלים קורבן לפדופילים קטן מאוד יחסית לאלפים הרבים של בני הנוער השוהים בצ'טים ובתוכנות מסרים מידיים מדי יום. הסיבה לכך היא החשדנות הטבעית של צעירים רבים כלפי התנהגות לא טבעית מצד גולשים המציגים עצמם כבני גילם ומנסים לפתותם ותוכנית הלימוד להכרת האינטרנט ששולבה בשנים האחרונות במערכת החינוך. הם - בני הנוער - משתמשים באינטרנט באופן מתוחכם מהוריהם ופיתחו לעצמם הגנות גם במדיום אנונימי.

 

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ציין בדברי ההסבר לחוק כי "החקיקה הקיימת חייבת להתעדכן ולהתאים עצמה למציאות הטכנולוגית החדשה, שבה מהווים המחשב והאינטרנט 'שדה מוקשים'...עד שלא נגרם אסון, במובן זה שהילד מפותה להגיע לפגישה עם המטריד ונפגע על ידו מינית ממש. רשויות אכיפת החוק הינן, למעשה, חסרות אונים...יש לאסור על עצם ההתייחסות לקטין כאל אובייקט מיני..."

 

אך האם "שדה מוקשים" של קדמן אינו החברה המערבית, שמאפיינים פדופילים שזורים בתרבותה ואינה מגנה די הצורך על הילדים? דוגמניות בנות 12 עד 17 שמפגינות נוכחות מינית נראות בכל מקום, לא רק באינטרנט: בערוץ האופנה, בתוכניות הטלוויזיה ובפרסומות. אם כך, הבעיה היא גם תרבותית וחברתית, והפתרונות לא תמיד מצויים בידי המחוקק, בתי המשפט או המשטרה. לא מן הנמנע כי החולי הזה ימשיך לקונן גם אם ייסגר אחרון הצ'טים.