סופה של אשליה

בית הקפה "מומנט", שנסגר, לא היה רק מקום מפלט. הוא היה התרסה נגד ההוויה הירושלמית

עשרות בתי קפה נסגרו בירושלים בשנים האחרונות, בעיקר בשל המצוקה הכלכלית, אבל סגירתו של בית הקפה "מומנט" השבוע היא עניין שונה. מי שמע עליו מחוץ לבירה עד לפיגוע התופת במרץ 2002 שבו נהרגו 11 מהאורחים? לאחר שיפוץ שארך חודשים רבים נפתח המוסד מחדש לשמחת אורחיו הקבועים שראו בו מקום מפלט מתלאות היום-יום.

 

אולם "מומנט" לא היה רק מקום מפלט. הוא היה התרסה נגד ההוויה הירושלמית. עצם בחירת השם "מומנט", שכולו עכשווי, תל-אביבי כל-כך, נגד את חומרת הסבר המחייבת כביכול את הבאים בשעריה של בירת הנצח. ברומן "שירה" של ש"י עגנון מסביר בעל בית קפה ירושלמי: "אני רואה את בית הקהווה כמוסד, שאדם ממלט עצמו אליו מן הרחוב ולא שמושך עימו את הרחוב, ואילו בתל- אביבי יושבים להם שותי קהווה ברחוב כאילו שותים גזוז ולא קהווה... שכל הבא לשתות ספל קהווה לפוש הוא בא, להחליף כוח הוא בא. ואילו שם, בתל-אביב, יושב לו אדם ברחוב ושותה ואינו יודע מה שותה, כשהוא מחזיק בכל עובר ושב ומתווכח עימו וצועק וטוען ואין אדם שומע קול חברו".

 

"מומנט" היה תל-אביב הקטנה בלב שכונת רחביה המתחרדת. שרתה שם אותה אווירה תל-אביבית שמתאר ש"י עגנון. ירושלמים שביקשו לחוש לרגע כי הם נמצאים בשפלה המיוזעת הגיעו למקום לא כל-כך בשל הקרואסונים והקפוצ'ינו אלא בשל המשהו הזה החסר כל-כך בעירם – הקלילות נטולת הדאגה, רעמי הצחוק והטפיחות על השכם.

 

למרות שגם בתל-אביב מורגשת כוננות ביטחונית אפיל ובימי רגיעה יחסית, ירושלים מוקפת בעננה תמידית של דאגה וחששות בכל אשר תפנה. בנוסף לניידות המשטרה והסיורים הרגליים של אנשי מג"ב, תמצא שם תדיר מתנחלים חמושים, מתריסים בכלי נשקם אל מול פלסטינים נפחדים ממזרח העיר שנזדמנו אל חלקה המערבי. ליד כל מוסד ציבורי – ויש מאות כאלה בבירה – השומר המוצב בפתח סוקר אותך בחשד, מלמעלה למטה. נדמה כי הכל מנסים להתחמק מאותה גזירת גורל אלימה הצפויה בכל רגע.

 

עיר עצובה ורצינית שבניה הצעירים נוטשים אותה בהמוניהם לגוש דן או לחוץ לארץ, עיר לחוצה, נטולת שמחת חיים, מלאה בנביאים מטעם עצמם וקנאים משני הצדדים, הבטוחים כי האמת היחידה היא האמת שלהם. אתה מבקש לברוח מהמבטים המשמימים של הסוחרים בעיר העתיקה ובשוק מחנה יהודה אבל אין לאן. פרצופיהם היגעים של העוברים ושבים בשני חלקי העיר מקרינים השלמה עם המציאות הקודרת שאי-אפשר לשנותה.

 

בעלי "מומנט" חשבו למרוד במציאות הזו, להוכיח כי גם בלב המתיחות אפשר להקים פינה מבודדת וזחוחה הנוהגת על-פי כללים אחרים. הזדמנתי לשם במקרה ביום ראשון, כמה שעות לפני סגירת המקום. בתוך ההמולה העליזה חשתי רגוע ונינוח. כשנתיים וחצי לאחר מטען הנפץ הקטלני נדמה היה כי החיים חזרו למסלולם. נדמה היה. כי ל"מומנט" לא היה סיכוי מלכתחילה, גם אלמלא אותו פיגוע קשה. כמו כל המורדים בעיר הזו בעבר, גם בעלי "מומנט" היו חייבים בשלב כזה או אחר להיכנע ולהיעלם אל תוך הנצח.