שקר החומרה, הבל המפרט

שישה מיתוסים על חומרה וביצועים, איכות וכסף. קל להשתכנע שלו היה לנו מספיק כסף היינו יכולים לקנות בו טכנולוגיה ששווה הרבה יותר. אבל הניסיון מוכיח שלא כל מה שעולה יותר באמת שווה יותר, ושלא תמיד יש לנו מה לעשות עם הטכנולוגיה ה"משופרת". פשוט, המשווקים רוצים למכור והצרכנים רוצים כללים פשוטים ונוסחאות פשוטות שיעזרו להם לקנות. אז שלא יתנו להם? חלק א'

אתם זקוקים למחשב חדש, או לפחות, לשדרוג רציני, והפעם עדיף שתשקיעו בטכנולוגיה טובה ויקרה יותר. האם אתם זקוקים למחשב לשימוש בבית או במשרד? כי יש גם מזה וגם מזה, וזה לא עולה כמו ההוא. ומסך? לא הגיע הזמן לשטוח? העיקר שתשימו הכי הרבה זיכרון, ככל שהכסף מאפשר.

 

כמה שנים אנחנו שומעים את המשפטים האלה? מילא אנשי המכירות שאומרים אותם, אבל אנחנו גם שומעים אותם מחברים ובני משפחה , מכל מיני סוגים של מומחים. המסקנות הכי מעמיקות, שעולות ממבחנים מורכבים ומנוסחות בזהירות על ידי מומחים אמיתיים, עוברות לעיתים רדוקציה לכללי אצבע שמאבדים אקטואליות מהר מאד, ואז משתרשים למיתוסים ששורדים הרבה שנים.

 

לא. לא תמיד הדרך לשפר היא להחליף או לשדרג. נפח כפול של זיכרון כמו מעבד כפול מגהרצים לא תמיד מאיצים את ריצת היישומים. הטכנולוגיה היקרה יותר היא לפעמים טכנולוגיה שיצרן גדול מושקע בה, או שמשתלמת יותר למשווקים, או שהציבור רוצה - ואם הציבור רוצה הרי אסור להתווכח. יש פה דמוקרטיה, לא?

 

יש מי שמוכן להתווכח גם על השאלה האחרונה, אבל זה לא קשור לנושא. מה שכן קשור הם הפרטים הבאים, שיציגו וידגימו לכם כמה מיתוסים אופייניים שכולנו נפלנו בהם, לפחות פעם.

 

1. גבר הולך לעיבוד

 

המיתוס: חומרה מהירה יותר מבטיחה יותר ביצועים

האמת: לא תמיד

 

בראשית ימי ה-PC, יכולתם לחשב את הביצועים הצפויים מהמחשב החדש שלכם באריתמטיקה פשוטה על מהירות השעון. מדי פעם היגרה התעשייה למשפחת מעבדים חדשה, והיה צורך להסביר לאנשים מדוע מיקרו-ארכיטקטורה משופרת יכולה להביס את קודמתה גם כשהיא רצה באותה מהירות שעון. אבל בסופו של דבר, שום דבר לא עזר, ואנשים עדיין חילקו 66 ב-33 כדי לדעת כמה מהר יותר ירוץ המחשב החדש עם 486DX2, מהמחשב הישן עליו הותקן 486DX.

 

חלקם עושים את זה גם היום, כשלא רק AMD, אלא גם אינטל עברה לסמן את מעבדיה במספרים שאינם קשורים למגהרצים וברור שאבד הכלח על מהירות השעון. אי אפשר להשוות בין מיקרו-ארכיטקטורות שונות, משום שלעיתים קרובות יש להן מאגר הוראות (Instruction Set) שונה, גדלים שונים של מטמון, ומאפיינים אחרים שמשפיעים על יעילות הביצוע. קצב הביצוע של מחזורי השעון לשנייה עשוי להיות משני למספר וסוג הפעולות המבוצעות בכל מחזור שעון.

 

 

עדיף להשקיע בלוח ולא במעבד

 

גם כל התפקיד של המעבד בתוך התמונה הכוללת השתנה. בשימוש יומיומי, לביצועי המעבד יש לכל היותר מרכיב של שליש בביצועים הסופיים, והוא מנוצל במלואו רק לעיתים נדירות - ברוב הזמן נעשה שימוש באחוזים בודדים מהעוצמה החישובית שלו, ורוב מחזורי העיבוד הולכים לאיבוד. להוציא יישומים כמו עריכת מדיה, יישומים מדעיים או פיתוח, אין כמעט חשיבות לשאלה איזה מעבד תקנו עם המחשב החדש שלכם.

 

זה לא מפריע לתעשיית המעבדים להתפתח במהירות מסחררת, ולהשאיר לעיתים את תעשיית התוכנה מאחור. כך קרה, למשל, שהרבה לאחר שאינטל ו-AMD חצו את קו הגיגהרץ בדרך למעלה, הוכיחו מבחנים שקשה מאד להצדיק כלכלית את העלייה מעל ל-700MHz. רוב היישומים של התקופה (2000-1999) לא היו זקוקים ליותר מזה. היום, גם עם מעבד "בסיסי" כמו Athlon 2000+, אפשר לקבל ביצועים סבירים בהחלט ברוב היישומים.

 

בקניית מחשב חדש, עדיף להשקיע בטכנולוגיות הלוח החדשות מאשר במעבד. מעבד Prescott איטי יחסית, עולה 100 דולר פחות מהמהיר שבין מעבדי פנטיום 4 המוקדמים יותר, אבל תומך באפיק מערכת מהיר (FSB800), בריבוי נימים בשיטת HyperThreading, ויגיע עם מטמון כפול בגודלו - שמתברר כהרבה יותר קריטי לביצועים מעוד כמה מחזורי שעון לשנייה. לא שאת כל הטכנולוגיות האלה בטוח שתנצלו. בכלל, הניחו שהסיבה העיקרית שאתם משלמים על טכנולוגיות מתקדמות היא שמתישהו בעתיד הן יהיו נחוצות לכם.

 

2. יותר זיכרון לא שווה יותר ביצועים

 

המיתוס: הרחבת זיכרון תמיד משפרת ביצועים

האמת: זיכרון רב לא תמיד מועיל

 

נתחיל בזה: הרחבת זיכרון לא מאיצה שום דבר - היא פשוט חוסכת את פעולת השחלוף (Swap), שכדי לפנות מקום מעבירה מידע

לדיסק הקשיח, שאיטי מהזיכרון בשישה סדרי גודל. זה אומר, מצד אחד, שהרחבת זיכרון יכולה לפתוח צוואר בקבוק חשוב, ובכך לשפר את ביצועי המחשב. מצד שני, מעל לנקודה מסוימת אין לה שום השפעה על הביצועים.

 

אז מה מקור המיתוס? לפני עשור, כשכל מגהבייט עלה 50 דולר ולא כולם יכלו להתקין 16MB במקום ה-4MB המקובלים, היה הזיכרון הדל לצרתה הגדולה ביותר של Windows. ההתלבטות בת-ימינו בין 256MB ל-512MB זיכרון היא פחות אקוטית, גם במה שקשור למחיר וגם מבחינת ההשפעה על הביצועים.

 

בדיקות שערכנו לאורך השנתיים האחרונות שכנעו אותנו שנפח הזיכרון האידיאלי עבור משתמש Windows XP ממוצע-פלוס, הוא כ-350MB.

 

80 אחוזים מהמשתמשים ו-90 אחוזים מהשימושים, מסתדרים היטב גם עם 256MB, אבל גם אם אתם שייכים לאחוזים הנותרים - קרוב לוודאי שלא תצטרכו יותר מ-128MB נוספים.

 

מכיוון שמחירי הזיכרון קטנים פי מאה משהיו בדור ה-Windows 3.1, אז נכון שעדיף להתלבט פחות ולהתקין יותר (ובמחשב חדש, עם לוח FSB800, תגיעו לביצועים הכי טובים עם שני רכיבים תואמים שמונחים זה לצד זה). מצד שני, אם צר לכם המקום וכל שקל חשוב לכם נסו לחפש רכיב משומש מאיזה חבר ששדרג. תשמרו את הכסף לשדרוג הבא או למחשב הבא.

 

טיפ: כדי לדעת לכמה זיכרון אתם זקוקים הציצו בנתון ה"Peak", במסגרת Commit Charge, בחוצץ הביצועים של ה-Task Manager (ראו תמונה שנייה).

 

3. לרוץ מהר זה לרוץ נכון

 

המיתוס: מחשבים רצים לאט כשהחומרה שלהם חלשה

האמת: הרבה מאד תלוי בתוכנה

 

נכון שבדרך-כלל חומרה מהירה יותר תשיג ביצועים טובים יותר, אבל רק עד גבול מסוים. רוב היישומים נעשים אדישים לחומרה עליה הם רצים מנקודה מסוימת, ולא מדובר רק על עיבוד תמלילים - איפה שהוא בין 256MB זיכרון ל-512MB, בין 2GHz ל-3GHz, וכן הלאה, כבר כמעט לא ניתן להרגיש בשינוי. נכון שדרישות החומרה מטפסות עם כל דור של אפליקציות, וישנם יישומים שיכולים להפיק תועלת מכל גרם נוסף של ביצועים, אבל זה לא מעניין את הרוב המכריע של השימושים והמשתמשים.

 

מעבר לזה, כדאי לשים לב לתוצאות המצטברות של מבחני הביצועים שמוכיחות ששיפור הביצועים התיאורטי ברכיבים מסוימים כמעט ולא משפיע על רמת הביצועים הסופית. דוגמא טובה: דיסק קשיח בעל מהירות סיבוב של 7200rpm אמור להיות מהיר עד 33% מדיסק דומה במהירות 5400rpm. מכיוון שהדיסק הקשיח הוא פחות או יותר הרכיב האיטי ביותר במחשב, היינו מצפים לתרומה נאה של הדיסק המהיר יותר לביצועים הסופיים. במציאות, כל תוספת שעולה על 5% היא הפתעה.

 

אותו סיפור חוזר עם המעבר מכונני ATA ל-SATA. האחרונים אמורים להיות מהירים משמעותית, אבל במבחני הביצועים הם מציגים תוספת ביצועים של אחוזים בודדים (אלא אם כן אוגדים שניים כאלה במערך RAID שמבצע חלוקה אופטימלית של העבודה, ואז הם דווקא משיגים שיפור ביצועים יפה). יש הרבה סיבות אחרות לבחור ב-SATA, אבל הן לא קשורות לביצועים.

 

מה שבכל זאת משפיע על ביצועי הדיסק בצורה דרמטית הוא איחוי (ובעברית: דפרגמנטציה). זה תהליך ארוך ומייגע שרוב המשתמשים נוטים להימנע ממנו, לדחות אותו, או להפסיק אותו באמצע, אבל אחרי מספר חודשי שימוש ללא דפרגמנטציה, ביצועי הדיסק נפגעים בסדרי גודל שמגיעים לעשרות אחוזים, וגוררים איתם למטה את ביצועי המחשב.

 

וזו רק דוגמה כמובן. גם הגדרות שגויות, דרייברים לא מתאימים, קבצי מערכת מנופחים, עודף של קבצים על שולחן העבודה וכיוצא באלו בעיות שקשורות לתוכנה, משפיעים על ביצועי המחשב לא פחות מהחומרה. בקיצור: מחשב מצויד לא בהכרח רץ מהר יותר. חומרה מהירה היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק להבטחת הביצועים. ואם אחרי שנה וחצי של שימוש המחשב שלכם נעשה איטי יותר, זה לאו דווקא בגלל שאורך החיים של מחשב הוא 18 חודש כמו שנהגו לספר לנו פעם - זה בגלל שהגיע הזמן לפרמט אותו.

  

לכתבה הבאה: שקר המפרט הטכני, הקשר בין המחיר לתמורה ועוד.