חי וחריף

אלבום ההופעה כפול של ה"רד הוט צ'ילי פפרס" מציג את הצד היותר פרוע שלהם. גבע קרא עוז על להיטים נפלאים

דרך ארוכה עברו חברי ה"רד הוט צ'ילי פפרס" מאז ימי ההופעות הפרועות והסוערות של תחילת הדרך בלוס אנג'לס (תיעוד מקסים של אחת מהן אפשר למצוא בקלאסיקת סרטי הסקייטבורדס Thrashin), עד למעמדם הנוכחי  כלהקת האיצטדיונים מספר 1 בעולם. ובכל זאת – יש דברים שלא השתנו, כמו האנרגיות המטורפות של קידיס והקופצנות של פלי – ובעיקר המחוייבות הכה נדירה, לתת כל מה שיש לך לקהל. לפני כחודשיים ראיתי את הפפרס בדבלין. תחילת ההופעה קרטעה במקצת. קידיס נטל פסק זמן, עבר בין חברי הלהקה במה שנראה כמו שיחת מוטיבציה, והחבורה חזרה לתת את מה שיש לה, וזה הרבה מאוד.

 

זמן קצר לאחר ההופעה ההיא הגיעו הפפרס לסדרת הופעות בהייד פארק בלונדון, שהונצחה באלבום הופעה כפול שיצא באחרונה. זה אלבום ההופעה הראשון שלהם מאז "לייב אין ל.א", שסיכם בצורה נאותה את החלק הראשון של הקריירה שלהם, טרם הפריצה הגדולה ב"בלאד שוגר סקס מג'יק". החלק השני של הקריירה של הלהקה עורר פיצול בין אוהביה, שחלקם התקשו להתחבר לסגנון ההולך ומתמרכז שלה. האלבום הזה עשוי לפיכך לספק במיוחד אותם, שכן מחוץ לזרועו הארוכה של המפיק הדומיננטי ריק רובין, הפפרס נשמעים קצת פחות מהוקצעים, קצת פחות מלודיסטים, ויותר פאנקים, כמו בימים ההם.

 

אלבום ההופעה כולל בעיקר קטעים משני האלבומים האחרונים והנפלאים של הלהקה: "קליפורניקיישן" ו"ביי דה ווי" – בעיבודים שונים, ארוכים, פרועים ואגרסיבים יותר. בנוסף יש שני שירים חדשים ומוצלחים ומחוות משעשעות (למשל גרסונת ל"איי פיל לאב" שידוע בעיקר בביצוע של דונה סאמר, ציטוט מ"טרנסמישן" של ניו אורדר, קטע חצוצרה מהנה של פלי). 

 

כשלעצמי, אני אוהב מאוד גם את הגרסה המעודנת של הפפרס, ומוצא קסם רב במפגש בין האנרגיות הבלתי מרוסנות שלה לבין הסאונד הנקי, ההפקה המדוייקת ומלודיות הביצ' בויז שאיפיינו את האלבומים האחרונים שלהם. אבל יש להודות שהאלבומים האלה מרסנים, אולי יתר על המידה, את הכשרון המתפרץ של הפפרס, שבא לידי ביטוי נהדר בהופעה. אחרי הכל, יש מעט מאוד נגנים בעולם ברמה של פלי, פרושיאנטה וסמית, ולחיבור שלהם ביחד – אין תחליף.

 

תוסיפו לזה שירים מופלאים כמו "רייט און טיים", "גיב איט אווי" (בביצוע מדהים של יותר מ-13 דקות), "איזלי" ואחרים – ותקבלו תיעוד מרשים של להקה שהגיעה כבר לפני 13 שנים לשיא היצירתי שלה, עם אחד האלבומים החשובים בהיסטוריה של הרוק, ולמרות המשברים הקשים שעברה בדרך, הצליחה להישאר בפיסגה