הילד אומר שלא טעים לו? זו כנראה סיבה רפואית

חוקרים התחילו לגלות קשר בין תינוקות שנולדו קטנים לבין פגיעה בחוש הטעם. אלה ילדים בעייתיים באוכל, שמעדיפים בבירור טעמים מסוימים, כמו רק מתוק או רק מלוח. אך התזונה הלא מאוזנת הזו עלולה לפגוע בבריאותם. בבית החולים קפלן מוצאים להם פתרונות

נעה (10) נולדה בתחילת החודש התשיעי במשקל 1.450 ק"ג. "היא היתה קטנה ושברירית, והעור שלה היה שקוף", מתארת אמה. לפי עקומת הגדילה בטיפת חלב, גדילתה היתה מעוכבת ואיטית, והיא היתה רזה באופן בולט.

 

"נעה היתה הכי קטנה בגן ובבית הספר, עד כיתה ב'. אבל למרות שבקושי אכלה, היא היתה ילדה חיונית, ערנית, חברותית ובולטת. הדבר הכי קשה לי כאם היה לראות אותה אוכלת, או יותר נכון לא אוכלת. היו לה מגבלות חמורות משלה על מה טעים לה וממה עליה להימנע. למשל, בסלט היה אסור שתהיה עגבניה. אם היא מצאה צימוקים בעוגה, ישר השליכה אותה לפח. ירקות הגעילו אותה, ומוצרי חלב, כולל מעדנים, היו לה חמוצים. בלחם היה אסור שיהיה קימל, ואם הפולקע בתנור נחרכה קצת והיה לה 'שחור', נעה סירבה לאכול אותה. רק למתוק היא הגיבה תמיד בשמחה. שלווה מתוקה בבוקר, חטיף פסק זמן במשך היום ונשנושי שוקולד. השתגענו ממנה. הסברנו לה שאי אפשר לחיות רק ממתוק, שזה מזיק לשיניים - אבל היא בשלה. ילדה קטנה, רזה, החלטית ועקשנית שניצחה היגיון של משפחה שלמה".

 

גיא (8) נולד במשקל 1.250 ק"ג, בסוף הריון תקין. "הוא התפתח באיטיות, ועל כל ק"ג שהעלה הוצאתי את הנשמה", אומרת אמו. "עד כיתה א' הוא היה נמוך לגילו. ילד קטן, חכם, עם עיניים ממזריות, גפיים רזות באופן ניכר, עצמות שלד בולטות ופנים מחודדות", היא מתארת. "אוכל מעולם לא העסיק אותו. אף פעם לא שמעתי ממנו את המשפט שכל אמא אוהבת לשמוע: 'אמא, אני רעב'... אבל כשכבר התיישב לאכול, הוא העדיף מלוח. לא חשוב כמה מלח הוספתי לאוכל, גיא הוסיף אחרי. הוא אכל כמויות בלתי אפשריות של מלח. פיצה או בורקס הוא המליח. אם פעם כבר היה אוכל פירה, ראו על זה יותר מלח מתפוחי אדמה. לא הבנתי איך הוא לא סובל מעודף המליחות הזה".

 

 

סרבנות האכילה של נעה וגיא ופיגור הגדילה קשורים באופן עקיף לחוש הטעם. כך עולה ממחקר שנערך במרפאה האנדוקרינית ילדים במרכז הרפואי קפלן, שאותו הוביל פרופ' צבי צדיק.

 

'מפת הטעם' נמצאת בלשון

 

"צ'רלס דרווין כבר פירסם את ההוכחה המדעית שלילדים ישנה העדפה לטעמים חמוץ ומתוק. אחרי גיל 5 מיטשטשת העדפה זו, וטעמי הילדים מידמים לאלה של המבוגרים. במחקר שערכנו, שכלל עשרות ילדים בגילאי 6-10 שנולדו קטנים לגיל ההריון, נמצא פגם במנגנון הטעם שלהם. הם היו במצב תזונתי רע. בדקנו את ריכוז האבץ בגופם של ילדים אלה, ונמצא שהוא נמוך מהרגיל. גם חוסר ברזל גורם לדיכוי התיאבון ולפגיעה בחוש הטעם", מסביר פרופ' צדיק.

 

הסיבות לפגיעה במנגנון הטעם לא ברורות עדיין לחוקרים, אבל מהשערות מדעיות עולה שחוסר במרכיבים תזונתיים שקיבל העובר מאמו, פגיעה ברגישות הקולטנים של העובר להורמונים שגורמת לתנגודת לאינסולין, ופגיעה דומה גם בהורמונים נוספים האחראים על הרגשת הטעם - מעורבים בפגיעה במנגנון זה. "זה עדיין טעון הוכחה", אומר פרופ' צדיק, אבל באופן כללי זה מצביע על כיוון חשיבה נכון".

 

מהו מנגנון הטעם? "תחושת הטעם מתרחשת באמצעות פקעיות טעם שממוקמות על הלשון, בחלל הפה, בגרון ובכניסה לוושט", מסביר פרופ' צדיק. "בחלל הפה נמצאות כעשרת אלפים פקעיות טעם. כל פקעית מכילה 10-15 תאי טעם, שמופעלים על ידי גירוי כימי. תאים אלה קשורים לסיבי עצב שבעזרתם מועבר הגירוי למוח. כל תא בחלל הפה מסוגל להגיב, בעוצמה שונה, לכל אחד מחמשת הטעמים: מתוק, מלוח, מר, חמוץ וטעם נוסף, שקולט את חומרי הבניין של החלבונים.

 

"בלשון ממוקמת מעין 'מפת טעם' שמחולקת לאזורי טעם. כל אזור אחראי על טעם אחר. למשל, סוג מסוים של פקעיות טעם ממוקם בקצה הלשון, מעט לפני קו ההיקף, והן רגישות לטעם חמוץ, בעוד שהחלק האחורי של הלשון רגיש במידה פחותה לטעם חמוץ ובמידה ניכרת לטעם המר. בילדים שנולדו קטנים במיוחד נגרמה פגיעה ביכולת להכיל טעמים רבים, כיוון שמנגנון הטעם שלהם פגוע".

 

חומרים שונים שנמצאים במזון מגרים את חוש הטעם. הגירויים מועברים למערכת העצבים המרכזית, ומשם עוברות פקודות שמכינות את מערכת העיכול לטיפול במזון: הפה מפריש רוק, הקיבה מפרישה חומצה, מהלבלב מופרשים אנזימים מפרקים. הגירויים הכימיים שמופעלים על ידי המזון בפה הם שגורמים לנו לבחור את המזון המסוים. הבחירה מושפעת מהצורך שיש לגוף במרכיבים שונים, כמו פחמימות, סוכרים, חלבונים ועוד. איבוד של חושי הטעם והריח או עיוות שלהם יגרמו לתרגום מוטעה של המזון הנאכל.

 

העדפות טעם מסוימות עלולות להיות הרות אסון לילדים, כיוון שהן מונעות אכילת מזון מגוון. למשל, אכילת מזון חסר ברזל ואבץ תחמיר את אי הרצון לאכול. גם הקניית הרגלים לצריכה עודפת של מלח וסוכר תסכן בעתיד את בריאות הילדים, והם אף עלולים ללקות במחלות לב וכלי דם, ביתר לחץ דם או בסוכרת חמורה.

 

הטיפול המומלץ: תזונתי

 

"לאחרונה", אומר פרופ' צדיק, "אושר בארץ טיפול בהורמון גדילה גם לילדים שנולדו קטנים לגיל ההריון. אבל התברר שלחלק מהילדים האלה זה לא תיקן את הגדילה, והם עדיין נותרו מחוץ לנורמה. מסיבה זו, וגם בשל הרצון להימנע ממתן הורמון, רצוי להתמקד עם ילדים אלה בשינויים תזונתיים. ממחקרים שנערכו הוכח שיעילותם של שינויים כאלה גבוהה מזו של מתן הורמון גדילה, ושבעקבותיהם נגרמת האצה ניכרת בגדילה.

 

"מהספרות המדעית וממחקרים שנערכו בקפלן ידוע ששינוי דגם ההאכלה והעשרתו משנה את דגם הגדילה לטובה במידה בולטת ביותר ויעילה יותר מהורמון הגדילה. יחד עם זאת", מסייג פרופ' צדיק, "יש לבנות תוכנית אכילה מתונה והגיונית, כי עלייה ניכרת במשקל מהווה גורם סיכון לילדים אלה".

 

במרפאה האנדוקרינית הרב תחומית לילדים שבמרכז הרפואי קפלן בונים הרופאים תוכנית חלופית לילדים שסובלים מפגיעה במנגנון הטעם. אחרי שנסרקים הרגלי האכילה והשתייה של הילד, מחפשים חוסרים תזונתיים ומרכיבים לו תפריט, שכולל מזון שיעקוף את הפגיעה בחוש הטעם ויגרה לאכילה.

 

"ילד עם נטייה מופרזת למלח עלול ללקות בבגרותו ביתר לחץ דם. לכן אנו מלמדים את הוריו לגוון את מאכליו באמצעות גירוי החושים, תוך ויתור על מלח. אפשר, למשל, להציע לילד תבלינים צבעוניים, שישמשו תחליף למלח, להרשות לו לבזוק על האוכל יותר מתבלין אחד וכו'".