באופן כללי, זיכרון לטווח ארוך הוא קיבוע של אותות עצביים. על מנת לקבע את האותות האלו, תאי העצב במוח מייצרים חלבונים מסוימים (כלומר – מבטאים גנים). אחד מהגנים/חלבונים האלו נחקר בצורה מקיפה על יד החוקרת, והוא משמש להעברת איתות (מידע) בין תאי עצב במוח.
החלבון נוצר בכל פעם בו יש צורך לקבע זיכרון, ומגביר את הפעילות החשמלית בתאי העצב. הממצא החשוב של החוקרת, הוא שכאשר מדובר בזיכרון טראומתי, נוצרות כמויות גדולות מאד של החלבון, והצורה שלו שונה. כנראה ששינויים אלו הם שגורמים לכך שזיכרונות טראומתיים נשמרים בצורה חזקה וברורה יותר, ואף מועצמים (לעומת זיכרונות אחרים שמיטשטשים ונשכחים).
בשלב זה מנסה החוקרת למצוא שיטה למנוע את קיבוע הזיכרונות הטראומתיים. הדבר נעשה ע"י רצף DNA קצר שנצמד לגן, ומונע ממנו (במידה מסוימת) להפוך לחלבון. רמת החלבון יורדת, וצורתו היא הצורה הנורמלי, והזיכרון הטראומתי איננו מתקבע.
השיטה נמצאה יעילה בעכברים, כאשר התרופה ניתנת לפני החשיפה לאירוע הטראומתי. בשלב זה בודקים את היעילות בהזרקת התרופה לאחר החשיפה, ולאחר מכן יבדקו את היעילות על אנשים.
פרופ' חרמונה שורק התארחה בתכנית מספר 131.