ד"ר ניר שביב

התפיסה המשתנה של הארץ ככדור

עמים עתיקים חשבו שכדוה"א מונח על גב פילים או צבים. בהמשך, התגבשה גישתו של אפלטון, שאנחנו חיים בעולם שטוח, אבל מתברר שכבר בין היוונים הקדמונים היו שידעו שהעולם הוא לא שטוח, כי כשמפליגים באונייה מנמל, הדבר הראשון שנעלם הוא הגוף של האונייה, בעוד שהתורן ממשיך להראות. אֶרַטוֹסְתֶנֶס חישב את היקף כדוה"א עוד בשנת 200 לפנה"ס, וזה אומר שכבר אז הוא ידע שהכדור עגול. אבל האנשים ברחוב לא ידעו.

כשקולומבוס רצה לצאת למסע שלו היה ויכוח מדעי סוער האם כדוה"א עגול או לא. האם יפליג לנצח, או ייפול איפשהו. אחרי שמשלחתו של מגלן הקיפה את כדוה"א, ב-1522 – העניין הוכח.

אבל עובדה אחרת שגויה שהייתה מוסכמת על כולם באותה עת – כדור הארץ הוא מרכז היקום. הכנסייה לחצה לכיוון הזה, אבל נבע מתחושה אינטואיטיבית של כולם.

 

בתחילת המאה ה – 17, טיכו בראהה, האסטרונום הכי טוב באותה עת (דני עשיר עם אף מזהב – איבד את אפו בקרב חרבות!), עשה מדידות מדויקות של מסלולי כוכבי הלכת. התברר שכוכבי הלכת הולכים לפעמים קדימה ולפעמים אחורה, ולא רק קדימה, כמו שהגיוני לצפות אם הם אכן מקיפים את כדוה"א. אנשים שדגלו בתורה האפלטונית הסבירו את התופעה באמצעות אֶפִּי סייקלס – מעגלים על פני מעגלים. ניסו לייצר מודל שיסביר את התצפיות. ואז בא קופרניקוס (1,500), שהבין שהכל מסתדר טוב יותר אם כדוה"א והכוכבים מסתובבים סביב השמש. קפלר המשיך אותו ואמר שהמסלולים הם אליפטיים. באמצע הגיע גלילאו שראה שסביב צדק מסתובבים ארבעה ירחים (האמת שיש יותר – אבל זה מה שרואים עם משקפת). בזאת הוכח שלא הכל סובב סביב כדוה"א, ומכאן שכדוה"א יכול להסתובב סביב השמש.

 

אדם שלא מזכירים בדרך כלל, למרות שתרם רבות לתחום האסטרונומיה, הוא הפילוסוף ג'יורדאנו ברונו (giordano bruno), שחי בסוף המאה ה-16. הוא זה שהבין שהשמש אינה במרכז היקום, אלא שאין מרכז, שכל הכוכבים הם כמו השמש והיקום הוא אינסופי. הוא ברח מאיטליה, כי הבין שצריך להתרחק מהכנסייה כדי לבטא את דעותיו. כשחזר, בעקבות שכנועיו של חבר שהכל בסדר, האינקוויזיציה תפסה אותו, והוא הועלה על המוקד ב-1600.

את גלילאו, לעומת זאת, שמו במעצר בית עד שמת, כי היו לו קשרים עם הכנסייה.

לא נתנו לדעות שלהם לחלחל החוצה: באזורים בהם שלטה הכנסייה הקתולית, לא נתנו לספרים של קפלר וגלילאו להתפרסם. ובמקומות אחרים הייתה בורות, כך שכלום לא התפרסם.

 

עוד תיאוריה שקרסה: לקראת סוף המאה ה-18 חשבו שהשמש מייצרת אנרגיה מקריסה גרוויטציונית, מהתכווצותה. זאת הייתה תיאוריה של קלווין, שמתוך כך הסיק, שהשמש יכולה להיות בת 150 מיליון שנה לכל היותר. הבעיה הייתה שגיאולוגים העריכו שכדוה"א יותר זקן מכך. גם דרווין, כשחישב את גיל כדוה"א לפי קצב המוטציות, סבר שהוא זקן יותר. אבל אחרי שחטף ביקורת קשה על הנתון הזה עם פרסום "מוצא המינים", במהדורה השנייה הוא השמיט אותו. רק כשגילו שהאנרגיה של השמש נובעת מהיתוך גרעיני, הבינו שגיל השמש של קלווין מוטעה.

 

ד"ר ניר שביב, ממכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית, התארח בתכנית מספר 132.