בורן, ג'ייסון בורן

"זהות במלכודת", שעולה בסוף השבוע לאקרנים, משיב את האמון במותחני הביון והריגול שקרנם החלה לדעוך. לידיעת מפיקי ג'יימס בונד

שעת לילה מאוחרת. צלצול טלפון צורם וטורדני מעיר את ברברה ברוקולי, מפיקת סרטי בונד האחרונים, משנתה. היא מרימה את השפופרת בבהלה ונדהמת לשמוע את קולו המצווח של קוונטין טרנטינו, שהביע לאחרונה עניין בבימוי פרק בסדרת הריגול המיתולוגית: "ברברה? את ערה? יופי. הרגע שבתי מהקרנת הבכורה של 'זהות במלכודת' עם מאט דיימון".

"איזו זהות?" שואלת ברברה בעודה מוחה את קורי השינה מעיניה. "נו, 'דה בורן סופרימסי', את יודעת איך זה עם המתרגמים הישראליים. סרט ההמשך לעלילותיו של המתנקש המיוסר של ה-CIA. זה עם האמנזיה". "נו ו...?", ברברה מתחילה לגלות עניין. "מצאתי את הנוסחה", הוא משיב וממשיך,"ליתר דיוק, הבמאי, פול גרינגראס, מצא. אבל את מכירה אותי. אני אגרום לזה להראות שלי לגמרי. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לחזור לאסכולה הישנה של מותחני האקשן".

 

טרנטינו אולי לא יזכה לביים סרט בונד, אבל ברברה ברוקולי עשויה לנהל שיחה במתווה של הסינאריו הדימיוני הזה לאחר צפייה ב"זהות במלכודת", שכן הוא משכיל להשיב את האמון במותחני הביון והריגול שקרנם החלה לדעוך לאחרונה. הדבר המופלא שעושים יוצריו של הסרט החדש והמהנה, הבמאי, גרינגראס והתסריטאי, טוני גילרוי, הוא החזרה אל המרכיבים הבסיסיים המסורתיים שהם בבחינת לחם חוק לחובבי הז'אנר. הווה אומר, גיבור עשוי ללא חת ורב תושייה (רצוי חניך מבית מדרשו של מקגייוור), תככים ומזימות בצמרת סוכנות הביון, מכשירי ציתות, קרבות מגע, צגים ועליהם אותות ירוקים המשמיעים קולות צפצוף, דילוגים מרהיבים בין אתרי תיירות ברחבי העולם - כאלה שהיו גורמים אפילו לאייל פלד לשקול מחדש את מקצועו - וחשוב מכל, מרדפים עוצרי נשימה שמוכיחים כי לפעמים בקולנוע, בייחוד בז'אנר האקשן, כל מה שצריך לדעת זה לצלם מכוניות נוסעות. מהר.

 

בלי להתנצל

 

הסרט החדש מתרחש שנתיים לאחר קודמו. ג'ייסון בורן (מאט דיימון), המתנקש בעל בעיות הזכרון וחברתו, מרי (פרנקה פוטנטה) נהנים משלווה רגעית בגואה - מקום מסתורם הנוכחי. אולם, בטרם השניים זוכים לומר "תן לשים את הראש על דיונה", מחסל חדש (קרל אורבן) חודר לעולמם הבטוח ובכך מאלץ את בורן לרענן ולשכלל את אמנות הבריחה שלו. במהלך מנוסתו, בורן מגלה כי ב-CIA קיימת יישות שמעוניינת להפלילו ברצח שני סוכנים אי שם בברלין, וכעת הסוכנות, ממש כמו בסרט הראשון, דולקת אחריו, כשבראש המשלחת עומדים וורד אבוט (בריאן קוקס) ופמלה לנדי (ג'ואן אלן) שקצת חלוקים על אופן הטיפול בבורן (ומעבר לכך לא כדאי לגלות).

 

בורן עשוי אולי לשכוח מי כיכב בסרט "כל הסוסים היפים" אבל טקטיקה לעולם לא שוכחים, וודאי לא משפטים כגון: ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. ולכן במקום להמשיך לברוח הוא מתחיל לנוע אל עבר מחפשיו כדי לתפוס אותם בקלקלתם ואולי גם לפתור מספר שאלות שמדירות כבר שנים שינה מעיניו המותשות: איזה עבר הוא הותיר מאחוריו? מהו פרוייקט "טרדסטון"? ומהי זהותו האמיתית?

 

כפי שניתן לראות, התסריט איננו מורכב במיוחד ומי שייצא לציד חורים עלילתיים, יוכל לכתוב על-כך יומן "אנטרפרייז" שלם. אולם, ייאמר לזכות גרינגראס שהוא ידע בדיוק מהם החומרים העלילתיים שעמדו לרשותו ולכן במקום להתאבל, כפי שעשה לאחרונה התסריטאי והבמאי דיוויד מאמט, על מותה של הדרמה והפיכתו של הקולנוע להנאה קרנבליסטית מנוונת, הוא החליט לאפשר לבורן ללחוץ עד הסוף על דוושת הגז במכוניתו החומקת והדוהרת ובכך לסחוף את הצופים למהתלת מתח חלקלקה שאינה מתנצלת ולו לרגע על היותה כזאת.

 

כדי לטשטש את בעיותיו של התסריט גרינגראס שוכר את שירותיהם של העורכים, ריצ'רד פירסון ("המרדף") וכריסטופר ראוס ("הג'וב האיטלקי") שניהלו בסרטיהם האחרונים ניסויים מרתקים במקצבי עריכה וכעת הם מייצרים ב"זהות במלכודת" תבנית עריכה שנעה על-פי החוקיות הקדומה. מהר. מהר יותר. הכי מהר. ולא תהיה זו הגזמה לומר כי ברגע השיא של הסרט, הלא הוא רגע המרדף המותח ברחובותיה של מוסקבה קיימת כמות חיתוכים שלא נראתה אפילו בסצינת הקרב של הכלה מול "88 המטורפים" ב"להרוג את ביל". הוסיפו לכך את עבודת הצילום התזזיתית וחסרת המנוחה (לסובלים ממחלות ים כדאי להימנע) של אוליבר ווד ואת הפס הקול הרוחש והרוגש של ג'ון פאוול, והרי לפניכם מתכון בטוח לאחיזת עיניים מושלמת. מינימום תוכן, מקסימום הנאה.

 

בלי מרטיני, לבוש שחורים

 

על-אף ההנאה הבלתי אמצעית מ"זהות במלכודת" כדאי להדגיש כי בכל זאת קיימת בסרט אווירה קודרת ונכלולית שלא מוצאים כל יום במותחני הריגול. הסיבה לכך נעוצה בכתביו המקוריים של רוברט לאדלום - עליהם מבוססים שני הסרטים - ובדמותו של הגיבור. בורן, כפי שגם מגלם אותו מאט דיימון, הוא איננו עוד סוכן/גיבור-על נהנתן דוגמת ג'יימס בונד (לא שיש בבונד משהו רע, חלילה) שנוהג להסתובב בטוקסידו, אוסר בחישה במרטיני, משכיב בחורות ומסנן משפטים בני שורה לאחר חיסולו של הנבל ושליחיו. בורן של דיימון, הוא אמנם מתנקש בעל יכולות מופלאות שאינן נופלות מאלו של בונד, אך הוא לובש שחורים וניחן בהתנהלות סטואית ונזירית (דיימון כמעט ולא מדבר בסרט) שחושפת, מבעד לפעולותיו המכאניות והרובוטיות (ושימו לב לאופן בו הוא מכה את יריביו) נפש מצולקת שאיננה יודעת שקט בשל זכרונותיה הקשים ששבים לרדוף אותה מדי לילה.

 

עולם הריגול של בורן שונה אף הוא מזה של בונד בכך שמרבית האנשים בו הם רעים, אפילו האנשים הטובים. ככלות הכל, גיבור הסרט הוא מתנקש בעצמו. אולם, לעומת האחרים, בדמותו של בורן קיים יסוד של חרטה כנה ולכן שלא כמקובל ביבול סרטי האקשן הקיציים, היצירה הזו בוחרת כאחד מתווי הסיום שלה בסצינה שקטה ומפתיעה ובה בקשה מרגשת ודומעת לכפרה ולמחילה.

 

שני דברים לפני סיום:

 

1. האם חייהם המקצועיים של מאט דיימון ובן אפלק מתחילים לדמות למציאות המתוארת ב"סיפורו של וויל הנטינג"? אפלק נשאר מאחור מפוחם משרשרת כשלונותיו ואילו דיימון מתחיל לנצוץ ככוכב אמיתי.

 

2. מעניין מה ראש ה-CIA לשעבר, ג'ורג' טנט היה חושב על הסרט הזה. יש לו כל-כך הרבה דמויות להזדהות איתן.