שר-אל: עוד זמר בפס הייצור

האלבום החדש שלו הוא הטוב ביותר עד עתה, אבל עדיין חסר ייחוד

"חיוך של ניצחון", אלבומו הרביעי של שר-אל, זמר "טורקי" שחזר בתשובה (כמו ליאור נרקיס וקובי פרץ), הוא תקליטו הטוב ביותר עד כה.

 

האלבום מקיים את האמרה: מה שלא הולך במוח – הולך בכוח. לא כישרון מדהים, אבל נדחף בידי מפיקים בעלי אמצעים, שבשיווק נחוש, קליפים (סבירים פלוס) ומאות אס.אם.אסים, הפכו אותו לדבר החם ביותר בערוץ המוזיקה בקיץ החולף. אבל החיוך והניצחון זמניים בלבד. שר-אל אמנם משודרג, מופק בראוותנות, משביע רעבתנות וכמיהה לזכות בהכרה ולגעת בתהילה, אבל זה עדיין לא מבדל אותו, לא עושה אותו לזמר מוביל ומודל לחיקוי. בעיקר מפני שהדיסק אינו אלבום, אלא אוסף להיטים, מרשים אך בנאלי.

 

יסודות של אהבה, אש, חשמל ולהבה מזינים את להיטיו, משיר הנושא ועד החידוש העצמי ל"תצילי אותי", כולל "תשמרי על החלום" (שהלחין צביקה פיק) ו"אהבה בעינייך" (הבלדה היפה בתקליט). הבחירה במפיקי-העל יעקב למאי ושי ראובני לא מניבה צליל חד-משמעי, ייחודי ואופייני לשר-אל. הוא עוד אחד בפס הייצור של השניים ובשרשרת המזון של המוזיקה הים תיכונית. במקרה הטוב הוא נהיה זמר לגיטימי. לא יותר. משתמש נכון יותר בשרידים הטורקיים שבשירתו. קרוע מאהבה אבל נטש את היבבה, מקבל מכות אבל זקף קומה, נהיה גבר אך נשאר רגיש ותלותי. מצד אחד, הוא נמנע מגילוח והצל חבר שלו ("את אותי שופטת" מ'שניים סוכר 2'). מצד שני, צריך עזרה ברכיסת חולצה ללא דילוג על כפתור...