לשבור את הגלים

עם שרירים תפוסים, חבלות בכל הגוף, חולצת לייקרה רטובה והמון קרם שיזוף, תמר לויאב מגשימה חלום ילדות ומסיימת בעמידה קורס גלישת גלים

חזרות לטקס סיום בית הספר היסודי, אחרי-צהריים של תחילת חודש יוני, אני מגיעה עם חולצה שקנו לי לפני פחות משעתיים, במחיר אסטרונומי. המותג הראשון שאי פעם לבשתי, המותג הראשון שחדר לתודעתי - חולצת Ocean Pacific - בצבע תכלת דהוי, עם איור של גלשן תחום במלבן. לא משהו שאפשר להתעלם ממנו כשאתה בן 12, קיץ שנת 1988. ככה הופכים להיות שיחת היום, בהפוגות שבין החזרות של "שושנה בין החוחים".

 

אבל כאן זה הסתיים. לא הכמיהה שלי למותגים, אלא החיבור לעולם הגלישה. בשנות ה- 80 כולם לבשו חותלות, אפילו אם הם לא למדו ריקוד בג'וליארד, או סתם במתנ"ס, וכולם לבשו חולצות גלישה. אבל לגלוש ממש (ואני לא מדברת על הקלקרים הלבנים שהיו שמורים רק לחנונים זבי חוטם), את זה רק הבנים עשו.

 

ישנן בנות

 

למה רק הבנים? זו שאלה כואבת ומורכבת שלעיתים יכולה בהחלט לגרום לי לדפיקות לב מואצות. אבל כרגע נסתפק בתשובה השגורה: ככה זה - רק בנים. וככה קרה שנותרתי תמיד עם תחושה חמצמצה של פספוס.

 

למזלי העולם מתקדם, והיום לא רק הבנים גולשים. באחת ההיתקלויות האחרונות שלי בגולשת בת 16, שרצה יחפה על האספלט הלוהט בדרכה לים, החלטתי שאני אולי זקנה ואולי פראיירית, אבל לא עד כדי כך. והלכתי על זה: קורס גלישת גלים המיועד לבנות. חמישה ימים, שלוש וחצי שעות בכל פעם. חולצת לייקרה וטונה קרם-הגנה. כנראה שלפעמים מעגלים נסגרים.

 

חוף בית ינאי לא דומה לחופי תל-אביב. לא משחקים בו מטקות ואין לו טיילת מתעקלת או שובר גלים. רק סלעים בהירים שמשקיפים על הקצף הלבן של המים. החשש שלי ממדריכים עם נימת התנשאות קלה, מהסוג שאפשר לראות בזווית העין, גם דרך משקפי שמש, מתפוגג כבר בהתחלה.

 

גלעד, המייסד והבעלים של בית-הספר לגלישה, שנראה, כמה צפוי, כמו תיכוניסט צוהל שזה עתה הבריז משיעור כדי לתפוס גלים, רץ לעברנו וסימן

 שהגענו למקום הנכון. אחר כך נפגשנו עם מאיה, להלן: המדריכה, אלופת ישראל בגלישת גלים בעשור האחרון, שגולשת כבר עשרים שנה. מאיה, ככל הנראה הבחורה הכי קולית בארץ, שופעת קסם וסבלנות וחשוב מהכל, מוכיחה שבנות יכולות להראות מצוין דווקא עם מכנסי גלישה ולא בבקיני אדום.

 

אחרי שכולן מתאספות ומסדירות נשימה, אנחנו הולכות לקחת את הגלשנים. בדרך למחסן יש זמן להכיר קצת את שאר הבנות. שתי חברות אחרי צבא, שבאו ללמוד גלישה לקראת הנסיעה לחו"ל, נערה בת 17 שהצליחה לסחוב איתה את דודה שלה, ואפילו אמא אחת שהשאירה את הילדים עם הסבתא ובאה לשבור את הגלים. אה ויש גם את הילי, שבזכותה בכלל הגעתי לכאן. גם לה נתנו להבין פעם שרק בנים גולשים. אבל לא עוד.

 

לשבת זה נחמד

 

אחרי מספר הסברים תיאורטיים אנחנו במים. ביום הראשון מנסים רק לתפוס גלים בשכיבה. לוקח לכולנו בדיוק דקה ועשר שניות, אולי קצת פחות, כדי להבין כמה זה קשה. והשכיבה על הגלשן דורשת שיווי משקל של הולך על חבל בקרקס. הגלים, שמרחוק נראו מאוד תמימים, לא נותנים לנו לעבור. והחתירה

 במים גורמת לכאבים בידיים. הפנים של הבנות מסביב מסגירים את היאוש.

 

כנראה שגם אני נראית ככה. אבל מאיה וגלעד לא מתייאשים. הם קוראים לכולן לחתור לעומק ושם אנחנו לומדות לשבת על הגלשן. מסתבר שלשבת זה דווקא נחמד. אפשר לתת מנוחה לידיים, השיווי משקל משתפר. אני מתחילה לשחזר למה בכלל רציתי להגיע לכאן. גלעד טורח להזכיר שלא הגענו לכאן בשביל הנוף ושצריך להתחיל לתפוס גלים. יש משהו בדבריו, אבל קשה להרהר בזה כשאת נזרקת לתוך המים עם פחד נוראי לחטוף את הגלשן בפרצוף, במעיין תאונה חזיתית. נו מילא.

 

עד סוף היום הראשון מצטרפים לכאבים בידיים גם צוואר תפוס, שרירי חזה כואבים וכל מיני שפשופים קטנים כמעט בכל בגוף. גלעד צדק כשאמר שהיום יכאבו לנו שרירים שלא ידענו שהם קיימים. אבל מאיה הבטיחה שבבית, אחרי ארוחת ערב וקצת מנוחה, הכל יראה אחרת.

 

המלכה מאיה

 

את היום השני מתחילים בתרגול יבש של העמידה על הגלשן. האמת שעל החוף זה הולך טוב. תופסים את הגלשן בשתי ידיים, מרימים את החזה ואז קופצים עליו עם שתי הרגליים, הכי מהר שאפשר. עד כאן הכל מובן. כל מה שנותר זה להצליח לעשות את זה במים. קצת לא סביר, לאור העובדה שאתמול לא ממש הצלחתי לתפוס גל בשכיבה, אבל למה לתת להגיון הפשוט להרוס חלום ילדות.

 

הגלים היום קצת יותר נמוכים, אז בין הסטים (סדרה של מספר גלים) אנחנו מעבירות את הזמן בשיחות על לי קורזיץ ושאר מועמדים למדליה אולימפית ובויכוחים סוערים על הזוכים בתחרות כוכב נולד. מאיה משתלבת בשיחה וחושפת מי היה הפייבוריט שלה, מה ששובר קצת את תדמיתה הקשוחה, אבל מספיק גל אחד, שאותו היא תופסת בצורה מושלמת, כדי להשיב לה את תואר מלכת העולם.

 

בניגוד אלי, הילי כבר מתקדמת בחומר ובלי הודעה מוקדמת היא מצליחה לתפוס גל ולעמוד על הגלשן. גלעד צורח מאושר והילי זוכה למבטי הערצה משאר הבנות. אני עדיין בשלב ה"כמעט", מצליחה להתרומם קצת עם הידיים, מתחילה להזיז את הרגליים, אבל מוצאת את עצמי במים אחרי רבע שניה. אוי...

 

אני על הגל

 

ביום השלישי זה קורה. ממש בהתחלה. אני רואה גל מגיע מאחורי. נשכבת על הגלשן, חותרת כמו משוגעת. בודקת שאכן תפסתי אותו. וכן - תפסתי. שמה ידיים בצידי הגלשן, מרימה את החזה לאט-לאט. ואז קופצת עם הרגליים על הגלשן, ברכיים קצת כפופות, ידיים לצדדים, הגלשן ממשיך לדהור על הגלים לכיוון החוף.

 

רק כשאני שומעת את גלעד צועק בהתלהבות אני מבינה שאני עומדת. אני עומדת? אושר מציף. תפסתי את הגל הראשון שלי. וזאת רק ההתחלה. בהמשך אני לומדת שכל גל מזמן הרפתקה אחרת. קצר או ארוך, מפחיד, או לא מספיק חזק. עכשיו אני אפילו לא זקוקה לחולצת Ocean Pacific שלי, בשביל שהחוויה תהיה מושלמת. פתאום הימים עוברים נורא מהר ורק שלא יגידו שהזמן נגמר וצריך לצאת מהמים. אבל כמו כל דבר טוב, הקורס מסתיים. להתראות גלים, שלום שגרה. בשקיעה של היום האחרון אני מהרהרת באפשרות לקנות גלשן. אולי בקיץ הבא.

 

• הכותבת יצאה לקורס גלישת גלים מטעמה, בבית הספר 'אלוהה' בית ינאי