מכתב למערכת

קחי לך, מערכת, את ילדיי, למדי אותם שפות ונוסחאות, למדי אותם להקשיב, להיות אנושיים ולחמול, ובסופו של יום החזירי לי אותם – שמחים

 

פרולוג

 

כשהבן הבכור שלי ירד מהאוטובוס הצהוב שמסיע את התלמידים אל בית-הספר וממנו, בשבוע השני של כתה א', דמעות בעיניו ושני ילדים בני גילו אוחזים, מתייפחים, בידיו, הבנתי מה אני מבקשת ממערכת החינוך.

 

קחי לך, מערכת, את ילדיי, למדי אותם, חשפי אותם לקודים הנכונים הדרושים להשתלבות מוצלחת בחברתנו, למדי אותם שפות, נוסחאות, דרך ארץ ונתיבים של נהרות, להשתמש במשאבים מכל הסוגים, לצעוד בין שיחים ויערות, לשמוע בקולן של המורות, לכבד ולהיות מכובד, ספרי להם על ארצות אחרות. ובסופו של יום החזירי לי אותם – שמחים.

 

זה כל מה שאני מבקשת. לא הישגים כבירים, לא ציונים מסנוורים, לא עבודות אוניברסיטאיות בשפה של בני שמונה, לא מדליות וציונים. תחזירי לי אותם כך שאראה להם בעינים שהם אוהבים את החיים. או בשפה של ילדים – שאראה שבעיני עצמם הם "שווים".

 

ואם נשאר עוד קצת זמן, אז בואי, מערכת, ונדבר קצת על חינוך.

 

למה את מחנכת אותם, ומפעם לפעם גם אותנו, ההורים? לאזרחות טובה? ללמידה? (עכשיו יש חוק שאוסר לחשוף קורקבנים) לציות? מי הם המחנכים שמעבירים את המסרים? האם תוכלי לדאוג שאיפשהו, בשנים שבהן הם חוסים בצלך, יפגשו ילדיי דמות מחנכת אחת שתיזכר לטובה? כזאת שתלמד אותם להאמין, להקשיב, להבין, להיות אנושי, להתמודד עם קשיים, וגם כמה מושגים כמו חמלה וענווה. אני מצדי אשלם את כל המחירים הנקובים. סל הורים ופיצולים, שיחות קשות עם המורים, מפגש אדיש עם המסגרת, ולמרבה הצער גם את המחיר הנורא שבשיפוט מוטעה של מורה את הילד.

 

אני מתחייבת גם לקבל את התשובה שאין תקציבים, לעמוד ברוב הדרישות, לשמוע קלישאות, לתמוך בעמדתכם במהלך השביתות, לתת כתף בטקסים והקראות, ואם צריך, להכין סנדביצ'ים ועוגות.

 

אני מבקשת יפה ומכל הלב, כי 26 שנים מצטברות במערכת (4 ילדים, תכפילו) הורידו למחתרת את כל המשאלות שלי.

 

פגשנו הרבה מורים מצוינים שנטשו, חלקם נשארו, פגשנו שרלטנים, ילדים שפרחו וכאלה שנבלו. הכרנו המון שיטות לימוד – כהורים הלכנו קצת לאיבוד – ביקשנו להיות שותפים ויצאנו לא כל-כך מבינים. למרות שכבר עברנו בחינות בגרות. ונשארנו תוהים. מה ייצא מהילדים האלה? לאור איזה מודל חיקוי הם גדלים?

 

אנחנו לא שקטים. אבל זה בסדר, כשיש שקט נרדמים, אבל גם לא מבינים, פשוט משתתפים. ומקווים.

 

אפילוג

 

היום אנחנו שולחים את הפרח הצעיר שלנו, ניצן עדין וטהור לכיתה א'. לא במסגרת מערכת החינוך הידועה.

 

היא תלמד המון דיקלומים, תקשיב למספרים ותמשש את התווים, היא תכיר שירים בשלוש שפות, ורק בסוף השנה היא תדע לציין את כל האותיות. ואת השמות של הפיות.

 

היא לא תעשה שיעורי בית בזמנה החופשי – הוא מיועד להריח את חילופי העונות ולהחליף סיפורים ומחשבות עם ילדים וילדות, לגדול ולצבור חוויות.

 

היא תלמד לסרוג וזה יהיה לה קשה. ואז היא תתגבר ותצליח ותכיר את הרגשה המשכרת של ההצלחה, שבאה אחרי המאמץ וההתעקשות. וזה יהיה "שווה".

 

וילוו אותה מחנכים שבחרו בכך כמשלח ידם לכל החיים, ויתנו לה את מה שהם יודעים, דרך אלפי תחושות ורגעים מכל הסוגים.

 

ואנחנו מקווים שיום אחד היא תפרח להיות שושנה מקסימה שמכירה בערך עצמה וסביבתה. ושנהיה שותפים.

 

סלעית רוסק-בשן, אם לארבעה, קורנית