הימים שאחרי

None

1,200 ילדות, רובן בנות 14-12, מילאו עד אפס מקום את האמפי-פארק בראשון לציון. מי שניצח על העניין בכישרון עצום הוא הראל סקעת, ששיריו לא זכו מעולם לקהל אוהד כל כך.

 

"עוד יום" בביצוע סשה, "היי שקטה" בביצוע עדי כהן ו"כמו בלדה" בביצוע ציפי משהיד הם לא בדיוק להיטי מצעדים של השנים האחרונות, ולכן אין דבר מוזר יותר מצפייה בערימת ילדות נרגשות, שמנופפות בידיים, מדליקות נרות ופלאפונים לתאורה ומזמרות: "הנני כאן, כמו ציפורים חגות".

 

את מלאכת האיפור הבנות ביצעו לבד ועוד ממצא מעניין: כל השלישייה, בלי יוצא מהכלל, החליפה מספרי פלאפון. כולם ישנים טוב מאוד בלילה. הראל סקעת עובר בשבוע הבא לדירה ברמת גן, ולעדי כהן יש חברים סלבריטאים.

 

סקעת מודה שאין לו כוח, ומבקש שאניח לו לנפשו: "די. כבר שאלו אותי את כל השאלות שבעולם. חשבתי שכשתיגמר התחרות יהיה לי זמן לעצמי, למשפחה ולחברים. כאן התגלתה הטעות. אין לי זמן לנשום, אני עסוק בכל כך הרבה דברים, לא מפסיק להצטלם להתראיין, ועכשיו מתחילות ההכנות לפסטיבל".

 

הראל מויאל לא איבד את החיוך הביישני: "עכשיו אני ישן יותר טוב בלילות. ביומיים הראשונים לא ישנתי, הבית היה מלא תקשורת ואמא שלי עמדה ובישלה, אירחה את כולם. כל הזמן היו טלפונים, וצריך לענות לכולם. רק עכשיו יצא לי לשבת איזה יום לבד עם הגיטרה על המרפסת, אבל גם אז עברו פתאום כמה ילדים בשכונה, ראו אותי, נכנסו, ומצאתי את עצמי עושה להם הופעה. עדיין לא נקלט אצלי כל העניין".

 

עדי כהן מוכתרת על ידי כולם כדיווה של המופע, במיוחד כשנשמעת שאגה: "לפנות לי את חדר ההלבשה, אני חייבת להחליף בגדים". האשה שמאכלסת משהו כמו שבעה שירים במופע לא נראית כמתרגשת מכל העניין. היא פשוט עסוקה, ואי אפשר לדבר איתה.

 

ההתרגשות הגדולה של כהן מגיעה בסוף. אחרי הדרנים יוצאים החבר'ה בליווי אנשי ביטחון לעבר הגדרות, שם מחכים המעריצים. בזה אחר זה הם חוזרים עמוסי פתקים ובריסטולים. בידו של סקעת שקית ענקית מפוצצת, עדי כהן מחזיקה בהתרגשות משהו ממוסגר. מור, מעריצה שלה, ציירה את דיוקנה, שהורכב כולו ממילות השיר "היי שקטה". עבודת נמלים גרפית. "אני חייבת לצאת החוצה, למצוא אותה ולחבק אותה", אומרת כהן. את מכירה אותה? "בטח, זו מעריצה שאני מדברת איתה כמעט בכל יום".