ומי לא בא למסיבה?

יומולדת עשר ל"הספריה החדשה": על משמעות היעדרם של אלה שלא הוזמנו לחגיגה

"הספריה החדשה" חוגגת באנתולוגיה חדשה בת שני כרכים. עשרים ושבעה כותבים נבחרו לתרום מיצירותיהם למסיבת יומולדת ספרותית נאה ביותר, מלאה פנינים קטנות של יופי. עיקר הכרך הראשון מוקדש לסיפורים קצרים ולוינייטות, בשני תמצאו טקסטים ארוכים יותר, ומה שלא תמצאו מוסבר היטב במבוא של מנחם פרי, עורך הספריה. הדברים שווים קריאה מדוקדקת, אפילו פעמיים, כדי להבין את נקודת החיתוך המדוייקת בין ערכים ספרותיים לערכי קופה רושמת. הנה כך: "אפשר לומר שאת החגיגה הזאת … ערכו במשותף הקוראים ועורך הספריה. עשרים ושבעה סופרים נכללים באנתולוגיה. עשרים ושלושה בחרו הקוראים: אלה הסופרים אהובי הקוראים, ישראלים ומתורגמים, שספריהם נמכרו בלמעלה מ-15000 עותקים (ובהם גם מי שהגיעו לפי חמישה ומעלה ממספר זה)".

ארבעה לא עברו את רף המכירות שהציבו הקוראים (מישהו שאל אותם? רק המספרים דיברו), ובשיחה עם מנחם פרי הוא לא מכחיש ולא מאשר שמדובר ביצחק לאור, קלאריס ליספקטור ועוד שניים שאי אפשר היה לחלץ מפיו גם בתחנונים. אז רק ארבעה שלא עברו את רף המכירות נכללים באנתולוגיה. זוהי הבעת אמון נדיבה של העורך כלפי מי שלא מצליחים כל כך למכור, אבל איפה כל האחרים ולמה הם לא שם?

ועכשיו נעשה סדר: פול אוסטר, יוסל בירשטיין,בני ברבש, נטליה גינזבורג, דויד גרוסמן, קלאריס ליספקטור, אמנון דנקנר, טוני מוריסון,יהודית הנדל, אלזה מורנטה, גדי טאוב, ולדימיר נאבוקוב, א.ב. יהושע, ז'וזה סראמאגו, עמליה כהנא כרמון, סרוונטס, יצחק לאור, ויליאם פוקנר, חנוך לוין, גוסטב פלובר, עדנא מזי"א, מרסל פרוסט, יהודית קציר, צ'כוב, יעקב שבתאי ולואיס קרול.

 

קציר ופרוסט בתור לבנק

 

די בהתבוננות בשמות כדי להבהיר, איך לומר זאת בעדינות, שיש הבדלים קיצוניים ברמת הטקסטים המתפרסמים כאן, וזה בסדר אם הקריטריון לפרסום הוא היקף המכירות. מצד שני, לו ידעו המתים לקרוא, נדמה לי שפרוסט ודאי היה מצר על ישיבתו בכרך שני של אנתולוגיה שבה יש גם מחזה ממש בינוני של יהודית קציר, רק משום ששניהם "נמכרים".

דויד גרוסמן שיכתב את "רץ", טוני מוריסון תרמה את נאום פרס נובל שלה, בני ברבש תרם ספק-סיפור ארוך ומייגע. "על הקריאה" של פרוסט היא מסה מצויינת לקוראים בני תחילת המאה העשרים, שווה רפרוף ודילוג, "מזל קשת" של נטליה גינצבורג הוא סיפור מצויין, גוגול לא זקוק להמלצות והאהבה של נילי מירסקי ניכרת מן התרגום, ו"הרדיד האנדלוסי" של אלזה מורנטה, מה לעשות, אינו פסגת היצירה שלה. מורנטה הייתה סופרת ענקית של ספר אחד, "ואלה תולדות". אלא ש"הספריה החדשה" בחרה להוציא לאור גם את "כזב וכישוף" וגם את "האי של ארתורו", ששניהם פשוט לא נוגעים בגאונות של "ואלה תולדות". לאוהביה של מורנטה הייתי ממליצה לא לחוות את כאב הלב של "הרדיד האנדלוסי".

 

ארזים ואזובי קיר

 

הכרך הראשון של האנתולוגיה טוב מן השני, אבל גם בו מתעוררת ומנקרת השאלה: איפה כולם? לאן נעלמו פאזוליני וקלאוס מאן, ז'ורז' פרק וגרט הופמן, ז'אן ז'נה ולורנס סטרן, פרימו לוי וסמואל בקט? איפה ג'ון בארת? לאן נעלם טורגניייב? איך שכחו בבית את בורחס? יש עוד תמיהות כאלה, שעיון ברשימת הפרסומים של הספריה החדשה מעלה מייד. אבל נניח שלורנס סטרן כמו טורגניייב לא זקוקים לאהדת קוראי הספרייה ועורכה. מי שכן זקוק לאהבה ולקידום הם סופרים ישראלים, שכולם עד אחד היו, בעת שעורך הספריה החדשה קידם את יצירותיהם, לפחות "תגלית" אם לא "הבטחה".

אז איפה דורית אבוש, יורם קניוק, לאה איני, דניאלה כרמי, רונית מטלון, ישעיהו קורן, שולמית גלבוע, אילנה ברנשטיין, לילי פרי, מיכל גוברין, יאיר טרבלסקי, רבקה קרן, דן שביט, חגי ליניק, גידי נבו, ענר שלו, דליה רביקוביץ, חנה בת שחר, אסתי ג. חיים, מירה מגן, דני דותן, יהושע קנז, יהושע סובול, צור שיזף, דורית פלג, אלי הירש –ויש עוד, אבל אנחנו לא נייסד כאן רשימת מכולת – ולמה כל אלה, שבית ההוצאה שקל בכובד ראש את פרסום יצירותיהם, התחבט, החליט, השקיע, ייחצן ללא גבולות ומיתג כמיטב הסיפורת העברית –למה הם לא ראויים להשתתף במסיבה הספרותית הגדולה, שני כרכים, במלאת עשור לספריה החדשה?

תשובה אפשרית אחדת, גם מפתיעה וגם מאכזבת, היא ש"הספריה החדשה" היא במה מצויינת לספרות מתורגמת ולקלאסיקה, ולא כל כך מוצלחת לסיפורת עברית חדשה. למעט התותחים הכבדים – א.ב. יהושע, דויד גרוסמן והתגלית של מנחם פרי, יהודית קציר – לא צמחו מתוך "הספריה החדשה" בעשור האחרון דמויות ששינו את מפת הספרות העברית. לפעמים, לא מזמינים למסיבה את פרחי הקיר, בני הדודים המביכים, השכנים הפחות-מוצלחים. ומכאן שלוחה גם להם ברכת יומולדת שמח. הם זקוקים לה יותר מבקט, גוגול, פלובר, פוקנר וצ'כוב.