בחלום המתוק. על פסטיבל התיקו מול צרפת

"הנה זה קורה שוב. חלקכם לא מודעים לכך, אבל מבחינה מטאפורית אתם בעננים, מנותקים מהמציאות, תוצאה אחת טובה וכבר שכחתם איפה אתם חיים". עמיחי שלו מבקש להתעורר מהאופוריה, ומהר

נבחרת ישראל לא תעפיל למונדיאל 2006, כפי שהיא לא תעפיל לאף מונדיאל בעתיד הנראה לעין, וגם בזה שלא נראה לעין. בדיוק כפי שקלמי סבן, הג'וקר האולטימטיבי, לא הולך להחטף על ידי סקאוטים ל"קבוצה אירופית בכירה", למרות שנתן הופעה אדירה בפאריז (בטח המקומון "קטרואה דה ג'וקופי" היוצא אי שם בין כרמי הפרובאנס כתב כי "קלמי הזכיר בסגנונו הכלאה של מנואל אמורוס עם אל יווני").

 

מדינת ישראל נשטפה אופוריה מוחלטת, משתקת, חסרת פרופורציה, ה"דרים טים" של גרנט חזרה מהגיהנום הפריזאי כשכל אירופה מצדיעה לה, והרי אם יוון זכתה באליפות אירופה, אז זה לא בשמיים, גם אנחנו יכולים. אז זהו, שזה כן בשמיים. יותר מכך, זה בחלל שהוא הגבול הסופי. אפילו מעבר לכך, אם יש. כל הכבוד על התיקו, באמת, בלי ציניות, אבל שום דבר מהותי לא השתנה בסיכויים בבית המוקדם, והעובדה כי לא ראינו את המשחק בטלוויזיה רק מעצימה את התחושה כי בטח הצרפתים היו הרבה יותר קרובים לניצחון.

 

זו הזדמנות גם לקצת דיוקים היסטוריים: אותו ניצחון הירואי, אדיר, דויד מול גוליית, אותו משחק ה"מאיר תירגע" היה חד צדדי לחלוטין: הצרפתים ישבו על השער שלנו באותו ערב סתווי, הרעידו את הקורות והמשקופים, וכמו שאומרים בשכונה: "בארבע התקפות ישראל עשתה שלוש גולים". זו היתה התוצאה הכי טובה של הנבחרת עד אז, אבל בטח לא המשחק הכי גדול בהיסטוריה.

 

שוב, כל הכבוד על התיקו בשבת, באמת, בלי ציניות, אבל מבט על ההרכב הצרפתי מגלה כי מדובר בנבחרת חדשה, כמעט אנונימית, שחצי ממנה מגיעה ממערב אירופה, חצי מהליגה הצרפתית, בטח לא מכירים בכלל אחד את השני, ומבחינה פסיכולוגית היא נבחרת תקועה. אחרי הזכיות במונדיאל וביורו קשה היה ליצור רעב אצל אלו שנחשבים ל"וותיקים" כמו פטריק ויירה, רובר פירס ותיירי הנרי. נכון, צרפת עדיין נבחרת עם שחקנים מעולים, אבל זו לא צרפת הגדולה.

 

ובכל מקרה, כל זה לא מפריע לאנשים לדבר פתאום על העפלה של ישראל למונדיאל, והדגש הוא על הפועל לדבר, לא למשל על הפועל לפנטז. למעשה, אנו עדים עתה לתהליך כל כך מוכר, תמיד אנחנו מעידים על עצמינו שכל הישג קטן מעצימים פה לגדלים מופרכים, וכל כישלון הופך לאמתלה לקפיצת מצדה נוספת.

 

הנה זה קורה שוב, חלקכם לא מודעים לכך, אבל מבחינה מטאפורית אתם בעננים, מנותקים מהמציאות, תוצאה אחת טובה וכבר שכחתם איפה אתם חיים (אגב, כדי להזכיר לכם על האיכות הנדירה ב"דרים טים" זימן גרנט את הגלקטיקוס רוני גפני ויוסי שבחון לסגל),

שכחתם את הניהול ברמה של מוכרי "בואו למצוץ לימבו בשקל" בים, את המתקנים בנוסח וומבלי המחודש בפתח תקווה, את הקונצרטים השבועיים מעוררי הדמיון בסכנין ונצרת עלית. שכחתם לרגע, אז הנה באנו להזכיר לכם שוב: כאן אתם חיים, זה הכדורגל שלכם, ואין שום סיכוי שישראל תהיה במונדיאל. אבל חוץ מזה, כל הכבוד לתיקו, באמת, בלי ציניות.

 

לעצור ולחקור: למה השרה לימור לבנת לא הגיעה לשדה התעופה כדי לקבל את הנבחרת ולנשק את אברהם גרנט בלחי? האם היא מפחדת מצופית?