פה בארץ חמדת אבות

זכרון יעקב, מטולה, מוצא, כפר תבור ושאר המושבות שהוקמו בימי העלייה הראשונה סימלו את קץ עידן "היישוב הישן" בארץ ואת ניצני הציונות. ספר חדש של ד"ר רן אהרנסון, נצר למשפחה הלוחמת, לוקח את המטייל לסיורים באתרי ראשית ההתיישבות

שרה גיבורת ניל"י וכל משפחת אהרנסון מזכרון יעקב חקוקים בתודעתה הישראלית כמיתוסים הרואיים כמעט בלתי נתפסים, ניצבים על הגבול הדק שבין דמיון למציאות. אבל הם חיו במציאות הכואבת והאכזרית של המאבק על זכות היהודים להיות עם חופשי בארצם. אך טבעי שאחד מצאצאי משפחת אהרנסון הוא שיכתוב ספר על אתרי העלייה הראשונה בארץ ישראל.

 

ד"ר רן אהרנסון, נכדו של שמואל, האח של אהרון ושרה אהרנסון, ספג את זיכרונותיו בבית סבתו מרים. היא ניהלה לבדה במשך 30 שנה את המשק המשפחתי בזכרון יעקב, אחרי שהתאלמנה. רן, הנכד, עוד זוכר מילדותו את שקשוק יצולי העגלה בדרך לבציר, את טעם הענבים הצוננים והסברסים שנקטפו עם שחר, את ריח סבון הכביסה ששימש אז לרחצה וגם את קולות בעלי החיים בחצר ואת רשרוש וילון חרוזי הבמבוק.

 

אלה הם זיכרונות נפלאים של ילדות, אבל יחד איתם נושא אהרנסון מטען היסטורי כבד מבית שהופקע במלחמת העולם הראשונה על ידי הטורקים והפך לתחנת משטרה זמנית שבה נאסרו אנשי ניל"י. את הסבא-רבא, אפרים פישל, עינו שם בנוכחות בתו, שרה, כדי לשבור את רוחה. בבית הזה ביקשה שרה אהרנסון לעבור לפני העברתה לכלא הטורקי, את כברת הדרך הקצרה היא הלכה בקושי רב, וכשהגיעה לחדר האמבטיה - התאבדה. בית שמואל ומרים אהרנסון נחשב לאחד הבתים היפים ביותר בזכרון יעקב והוא פתוח לקהל.

 

כשעל כתפיו תלוי משא היסטורי כזה, הופך רן אהרנסון לחוקר ואיש אקדמיה בתחום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. לאחרונה יצא לאור ספרו 'לכו ונלכה - סיורים במושבות העלייה הראשונה' (הוצאת יד יצחק בן-צבי). אהרנסון בחר לכתוב ספר שימושי על פני פרסום אקדמי נוסף כדי לקרב את הקהל הרחב אל שרידי העבר שנותרו בשטח. הספר בנוי כך שאפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו ולסייר בכל אזור או מושבה בנפרד, ממטולה ועד באר טוביה. הוא מתמקד באתרים שראשיתם ב-1882 וסוקר 28 מושבות שבהן קיימים שרידים מהימים ההם, בהן ראשון לציון, רחובות וראש פינה, ועד בת שלמה, יהודיה ועין זיתים.

 

מוצא העתיקה: מה מסתתר מעבר לגדר

 

כירושלמית לשעבר תהיתי לא פעם מה מסתתר מעבר לגדר כשאנחנו מטפסים במהירות של 90 קמ"ש במעלה הקסטל מכיוון ירושלים לשפלה. לאהרנסון הפתרונים. במוצא העתיקה חבויים מבנים שחלקם שמורים היטב

וחלקם חורבות. אחד היפים שבהם הוא בית הכנסת העתיק שנבנה בשנת 1871 (עוד לפני ימי העלייה הראשונה) כחאן דרכים על תוואי הדרך שבין יפו לירושלים. שיירות החמורים, הסוסים והגמלים שעברו במקום עצרו להתרעננות והמשיכו לטפס לכיוון עיר הקודש. ראשיתו של המבנה קדומה עוד יותר ויסודות המרתף שייכים לתקופה הביזנטית.

 

יהושע ילין, שניחן באף עסקי מצוין וזיהה את הפוטנציאל הגלום בבית מלון וקפה שממוקם על עורק תנועה ראשי, הפך את הקומה התחתונה למרתף ועליו בנה שני חדרים חדשים. הקומה העליונה, שמשמשת היום כבית כנסת, נותרה כמעט ללא שינוי עד ימינו. שני החדרים אוחדו לחלל אחד, תקרות קמורות מתנשאות מעל לראש המתפללים, מבחוץ שערים מעוטרים ולצד המבנה עץ זית שגילו מוערך ב-700 שנה.

 

בגלגולו הנוכחי, כבית כנסת, מופקד על המקום אחד מצאצאי המתיישבים הראשונים, אמיר כהן. בתיאום מראש הוא פותח למבקרים את המבנה המרשים ומציג אותו בגאווה, כשהוא מלווה את הסיור בהסברים ובסיפורים. צמוד לגדר האחורית של בית הכנסת עומדים שרידי בית המגורים של יהושע ילין. אף שנותרו ממנו קירות הרוסים, עדיין ניכר בו יופיו.

 

מוצא העתיקה היא ניגוד בין נהמות המנועים על הכביש המהיר לבין הפסטורליה בעמק אותו הוא חוצה. צעדים ספורים מהכביש מפכים מעיינות במורד ההר, נחל שורק מתפתל מתחת לגשר טורקי עתיק, כפר ערבי על שרידיו נחבא במעלה ההר בין שיחי צבר קוצניים.

 

הכפר הזה עמד במוקד פרק היסטורי עצוב בתולדות מוצא. בין הכביש המהיר לאפיק נחל שורק עומד 'בית מקלף', מוקף עצים וביניהם דקל וושינגטוניה דק וגבוה. בשנת 1902 התגוררו במקום בני משפחת מקלף בצריף פח סמוך לכרם שלהם. בפרעות שערכו בהם שכניהם הערבים הם טבחו את בני המשפחה וזוג אורחים. היחידים ששרדו היו שניים מילדיהם, שהאחד מהם, מרדכי, אז בן 9, קפץ מחלון הבית ורץ לחפש מקלט בצידה השני של המושבה.

 

מקלף הקטן, שברבות הימים היה לרמטכ"ל השלישי של צה"ל, הגיע ל'בית

ברוזה', שנבנה ב-1893 ושרד במלוא יופיו עד היום. חידה היא כיצד הצליחו בני משפחת ברוזה, שעלו לארץ כמעט ללא אמצעים, לבנות בית מפואר כל כך, רפת ענקית ומשק חקלאי משגשג. עוד בימים הראשונים של המושבה הם נחשבו למשפחה העשירה ביותר והתפרנסו משיווק חלב לבתי חולים ולבתי יולדות. בחצר האחוזה עומד שובך יונים מהשנים ההן ועל גג הבית מגדל שמירה עם חרכי ירי.

 

מונומנט ההיסטורי חשוב בסמוך לבית ההבראה 'ארזה', בחלק של מוצא שמדרום לכביש מס' 1, הוא הברוש המכונה "ארז הרצל". העץ המקורי ניטע על ידי חוזה המדינה ב-1898, כשביקר בארץ לרגל פגישתו עם קיסר גרמניה, וילהלם השני. העץ הזה מסמל את הרעיון של השתרשות העם היהודי בארץ. אחרי תלאות רבות שרד גדם העץ המקורי והוא שמור באתר בתוך תיבת זכוכית.

 

מזכרת בתיה: על שם אימו של הברון

 

ממושבה קטנה על אם הדרך, שנבנתה ביזמות פרטית ובקשיים גדולים, המשכנו בסיורנו למושבה הראשונה בחסות הברון רוטשילד, מ-1883, לה קרא על שם אמו מזכרת בתיה. רוטשילד הביא לארץ 11 איכרים ליטאים שומרי מסורת, שהגיעו ללא משפחותיהם. עשרה מהם היו חקלאים ואחד ידע קרוא וכתוב. רק שנה מאוחר יותר הצטרפו הנשים והילדים ובסוף ימי העלייה הראשונה מנתה המושבה 230 תושבים והיתה המבוססת בין מושבות הדרום וההר.

 

הרחוב הראשי של מזכרת בתיה השתמר עד היום ומשני עברי הכביש בנויים בתי ה'קזרמות' המקוריים, שהזכירו קסרקטין רוסי. בכל אחד התגוררו ארבע משפחות. בקומה הראשונה הם איפסנו את בעלי החיים ובעצמם גרו בקומה העליונה, בשני חדרים קטנים, עם ריח הזבל, ללא שירותים, מטבח ומים זורמים. הם שאבו מים מהבאר המקומית והובילו אותם בדליים על גבי חמורים. רק ב-1887 התירו להם השלטונות הטורקיים לבנות בתי מגורים.

 

אחד ממבני הציבור של הימים ההם משמש היום כמוזיאון ומשחזר את החיים

במושבה באופן מוחשי ביותר. נותרו שם צילומים עתיקים, כלי עבודה, ריהוט אותנטי, כלי מטבח ותשמישי קדושה. המבנה, עם רצפה עשויה קורות עץ גולמיים שחורקים תחת צעדי המבקרים, היא אטרקציה בפני עצמה.

 

בקצה הרחוב ניצב בית הכנסת שבנתה אשת הברון, המזכיר בעיצבו את בית הכנסת של כפר תבור. בכל פינה מוצאים שרידים לעברה המפואר של המושבה: הנפחיה הראשונה, חצרות איכרים, רפתות מאבני כורכר, שובכי יונים עשויים פח ובית משק הברון המפואר שכל כולו הוד והדר - בניין שקשה להאמין שגילו עולה על 100. הוא נבנה כמרכז המשק החקלאי של הברון, כשקורות עץ עצומות מארזי הלבנון משמשות כתקרה שמפרידה בין חלל אחסון בעלי החיים למתבן.

 

משני צדדיו של המבנה מתנשאים מגדלים בני שתי קומות למגורי הגננים ועוזריהם. רעפי חרס הובאו ממרסיי, ברזל מפורזל שימש למעקות ולסורגים ואבני כורכר מסותתות היוו את השלד.

 

בצמוד לבית משק הברון נמצאת מערכת מים משוכללת ששוחזרה בדייקנות וממחישה היום איך שאבו מים בימיה הראשונים של המושבה.

 

בדומה למושבות אחרות של הברון, כמו זכרון יעקב, גם במזכרת בתיה הקצו חלקה לגן ציבורי לרווחת התושבים וכמקום מפגש רומנטי בין בחורים לבתולות. במקור היו בו עצי פרי לצד פרחים וצמחי נוי. זקני המושבה זוכרים גן מרהיב משובץ שבילים מטופחים, ספסלים, בריכת נוי וסוכה פורחת. כיום מנסים להשיב לגן את תהילתו בעזרת פעולות שימור ופיתוח. ילדי בית הספר המקומי מנקים ומשחזרים את השבילים, הבריכה ותעלות המים, נוטעים עצי נוי, בונים סככות ומשלימים את הגדר.

 

בין אבני בית הקברות של המושבה מקופלים סיפורי העבר. ראוי להתעכב ליד המצבות שמתארות את פועלם החלוצי של הנפטרים ואת אישיותם.

 

רן אהרנסון מצליח להחיות בספרו דמויות, מקומות ותקופות שכולנו מכירים כעובדות יבשות מספרי ההיסטוריה. כשנוגעים באבנים העבר הופך הרבה יותר קרוב.